כאשר התמנה האלוף דוד אלעזר למפקד גייסות השריון, הוא שם לב שהחיילים והקצינים אינם גורבים גרביים צבאיות. דדו הכריז מלחמת חורמה על הגרביים הצבעוניות שגרבו קציניו. הוא הובך מעט בזמן ביקורו של הרמטכ"ל, צבי צור, בבית הספר לשריון. לנוכח כל קציני החיל התיישב הרמטכ"ל, שילב רגליים, וחשף גרביים אזרחיות בצבעים אדום-ירוק. כל הקצינים פרצו בצחוק ומחאו כפיים – אך דדו התעקש. הוא טען שהמשמעת משפיעה מאוד גם על המוכנות הקרבית של הטנקים. כך, למשל, היו פורצות בטנקים לעתים קרובות שריפות, משום שהחיילים ניקו את פנים הטנק בבנזין. דדו אסר בתוקף על המנהג המסוכן הזה. מחליפו בפיקוד על גייסות השריון, האלוף המיתולוגי ישראל טל, היה קיצוני עוד יותר ממנו בקפדנותו. טליק היה אומר שאם מחלקת חי"ר אינה מספיק מאומנת והציוד שלה לא מספיק מוכן, המפקד יכול לחפות על זה בשיחת מוטיבציה מלהיבה באמצע הקרב; אבל שום שיחת מוטיבציה לא יכולה לשכנע טנק לנסוע במעלה ההר אחרי שתחזוקה גרועה גרמה לו לפרוס זחל.
הרבה מבקרים היו אז בצה"ל לגישתו של טליק. אמרו עליו שהוא נלחם באינדיבידואליזם היהודי המפורסם, שהוא הורס את רוחו החופשית של צה"ל, שהוא עוקר את מורשת האלתור הספונטני של הפלמ"ח. אך, למזלנו, טליק התעקש. כאשר נכנס היום לתפקידו אייל זמיר, הרמטכ"ל הראשון שגדל בחיל השריון מיומו הראשון בצה"ל, אפשר רק לקוות שמלבד מעלותיו האישיות הוא יביא אתו לתפקיד גם את הרוח הזו של השריון: משמעת קפדנית, מקצוענות, שגרה קשוחה. זה מה שחסר היום לצה"ל – וזה מה שחסר למדינה כולה.
ב-1947 עזב בן גוריון את כל תפקידיו הרבים, וערך לעצמו סמינר ארוך בנושאי ביטחון. הוא עבר מעמדה לעמדה, מיחידה ליחידה, ממפקד למפקד, למד וראיין והתייעץ. מסקנתו הייתה שאי אפשר לבנות צבא על בסיס התרבות הצברית החיננית של ההגנה והפלמ"ח. "חומר אנושי נפלא", סיכם "הזקן" (שהיה אז בן שישים), "אבל לא אימון, לא פיקוד, לא מטה, לא התאמה בהוצאות, לא מבחינים בין עיקר לטפל, התכנון לקוי" – ועוד ועוד (בר זוהר, בן גוריון ב, עמ' 650). בן גוריון החליט – למרבה זעמם של אנשי ההגנה הגאים – לבנות את צה"ל על בסיס המורשת המקצוענית של הצבא הבריטי, ולא לאור מורשת הפלמ"ח. האם לטווח הרחוק אפשר לומר שהוא הצליח? לא בטוח.
צה"ל היה ועודנו צבא נהדר, אבל הוא נותר במידה רבה צבא שאלתורו אומנותו. בימים האחרונים התפרסמו תחקירים קשים על הקרבות בנחל עוז ובנתיב העשרה. מתברר שהחיילים והאזרחים לחמו בגבורה, אבל לא היה להם סיכוי לנוכח ההכנות המרושלות, המשמעת הרופפת והזלזול בעקרונות היסוד של המגננה הצבאית. מי מקים בסיס גדול, כמעט לא מוגן, שרוב חייליו אינם קרביים – במרחק של כמה מאות מטרים מגבול עוין? מי באמת – רק צבא שמאמין בהתלהבות ספונטנית, בטכנולוגיה חדשנית, באלתורים וברוח קרב (שכולם אכן נחוצים ומועילים מאוד), אך מזלזל בהכנה יסודית, במשמעת קפדנית, באימונים נוקשים ובנהלי שגרה ברורים.
כל זה עולה רק מתוך שני תחקירים של שני קרבות; אף אחד עוד לא ענה, למשל, על השאלה האסטרטגית הבאה: איך אפשר להסביר את העובדה השערורייתית שלצה"ל הגדול לא הייתה שום תוכנית מגרה לכיבוש רצועת עזה. ועוד לא דיברנו על המחדל המודיעיני העצום; ה"תחקיר" המיוחצן של שירות הביטחון אינו מצליח להסוות את העובדה הפשוטה שערב המתקפה לא היה לשב"כ מקור מודיעין אנושי מהימן אחד בעזה – הלחם והחמאה של עבודת המודיעין.
במבט רחב יותר אפשר לראות שלא רק צה"ל והשב"כ ממשיכים את מורשת האלתורים הפלמ"חניקית, אלא החברה הישראלית כולה. זה נכון בתחום הכלכלי, שבו האופי הספונטני שלנו הפך אותנו למדינת הסטארט-אפ, אך אינו מעודד צמיחה של חברות ענק ותיקות ויציבות; זה נכון בתחום הכבישים, כאשר במדינת ההייטק יש תשתיות תחבורה של עולם שלישי; זה נכון בנוגע לתעופה, כאשר כולם יודעים שנתב"ג עומד להיסתם לגמרי, שבע ועדות ממשלתיות המליצו להקים שדה תעופה נוסף ברמת דוד, ובכל זאת הממשלה פוחדת לעשות זאת, בגלל לחץ ציבורי פופוליסטי; זה נכון בנוגע לתשתיות החשמל, שם לכולם ברור שצריך להקים עוד תחנות כוח באזור המרכז, אבל אף אחד לא רוצה תחנה כזו ליד ביתו; זה נכון בנוגע לצורך החיוני בתשתית לתחנת כוח גרעינית, שאף אחד לא מקדם; וזה נכון אפילו בתחום הרוח, כאשר בתי הספר הדתיים מעדיפים להשקיע באטרקציות חד-פעמיות – סיורי סליחות, הופעות מרגשות, הרצאות של סלבריטיז – ולא בעבודה הרוחנית המייגעת והחשובה באמת, של לימוד תורה יומיומי, שיטתי ומעמיק. באופן כללי, בנוגע לחינוך, מלקולם גלדוול הראה בספרו "מצוינים" שכדי להגיע להצלחה גאונית בתחום כלשהו צריך 10,000 שעות של תרגול סיזיפי. וגם אם הנוסחה הזו אינה עובדת תמיד, היא מאתגרת באופן עמוק את תרבות האלתור, ההתלהבות, ה"סמוך" וה"שלוף" של החברה הישראלית ושל מערכת החינוך שלה.
האם הרמטכ"ל אייל זמיר יצליח לתקן את כל אלו? אין סיכוי. אבל הביוגרפיה שלו מלמדת שלכל הפחות בתחום הצבאי הוא מאתגר את החשיבה הרווחת של יוצאי היחידות המיוחדות, שדומיננטיים כל כך בצמרת הצבאית. בזמן שיוצאי סיירת מטכ"ל קידמו את אשליית "הצבא הקטן והחכם" – שלמעשה היה צבא קטן ושחצן – זמיר דרש תמיד לשמור על סדר כוחות רחב יותר. עמית סגל סיפר שבתור סגן הרמטכ"ל התנגד זמיר לקיצוץ של 200 טנקים. כאשר טענו מולו שלטנקים החדישים יש יותר כוח אש, זמיר ענה שגם טנק חדיש מאוד לא יכול להיות בשתי חזיתות בבת אחת. כמנכ"ל משרד הביטחון מנע מכירה של מאות טנקים ישנים למדינות באירופה, ובכך הציל את צה"ל במלחמה העכשווית.
עם ישראל חייב המון ליחידות המיוחדות שלו. אבל לא רק צמרת צה"ל הפכה להומוגנית, כאשר השתלטו עליה יוצאי סיירת מטכ"ל ושאר היחידות המיוחדות, אלא גם צמרת המדינה: גם ראש הממשלה, גם שר הביטחון והרמטכ"ל היוצאים, גם ראש אמ"ן – כולם עברו באותו בית גידול. זיכרונות התשתית שלהם מהשירות הצבאי אינם פריסת זחל בתוך הבוץ של רמת הגולן בגשם סוחף, אלא פעולות נועזות בפרברי דמשק; לא עשרות טנקים המסתערים במקביל, אלא חמישה לוחמי-על המתגנבים בלילה. אפשר לקוות שרמטכ"ל שריונר יאתגר את התפישות הרווחות הללו, ויחזיר למוקד הבמה הצבאית את תכונות היסוד של המקצוע הצבאי – שהן תכונות היסוד של כל מקצוע: שיטתיות שגרתית, מקצוענות הנרכשת בתרגול מייגע, מוכנות יומיומית ומשמעת קפדנית. יהי ה' בעזרו ובעזרנו במשימה הזו, כי מעולם היא לא הייתה נחוצה לנו יותר.
