מושב החורף של הכנסת ייפתח בעוד שבוע, ועל סדר היום כמה נושאים בוערים. הבחירות המתקרבות נותנות תחושה שבפני נבחרינו עומדת הזדמנות כמעט אחרונה להתייחס ברצינות לנושאים לאומיים שמעסיקים את אזרחי המדינה, לפני שהם נשאבים לסבב ארוך של לחיצות ידיים בבר מצוות ותמונות עם ילדים רכים.
אז מה היה לנו הקיץ? חוק הלאום, חוק הגיוס, חוק ההסדרה, חוק שוברים שתיקה, מאבק בתופעת המסתננים, קיזוז משכורות מחבלים מכספי הרשות הפלסטינית, ובין לבין גם תיקונים לחוק יסודות המשפט ולחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים. לכל אחד מהם ועוד רבים אחרים נלוו דיונים סוערים והרבה מאוד אמוציות.
החורף לא יהיה רגוע יותר. הדיונים במושב הקיץ הקצר סערו כי נגעו לנושאים שיורדים לשורשי מהותה ואופייה של החברה הישראלית. הדיון הפומבי על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו חדש והוא מתקיים תמיד, אבל נדמה שבכנסת הזאת הדיון משמעותי ומכונן.
חוק הלאום היה דוגמה פשוטה וברורה למחלוקות שיש בחברה הישראלית בנוגע לערכי המדינה, ואותן מחלוקות באו לידי ביטוי גם בדיונים על המלחמה בתופעת המסתננים הבלתי חוקיים או בדיונים על מעורבותם של ארגונים אנטי־ציוניים בבתי הספר: עד כמה מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לרדת לתהומות "מדינת כל אזרחיה"? עד כמה הממד היהודי של המדינה אכן בא לידי ביטוי בחיי היומיום ובנורמות שהחברה קובעת? האם הפן הדמוקרטי והחשיבות שבהגנה על זכויות האדם אכן שווה ערך לפן הלאומי־יהודי של המדינה, לערכי הקולקטיב? אלה הן השאלות שהכנסת תשאל את עצמה ואותנו גם במושב החורף. הדיונים בחוקים שיעלו לשולחנות הוועדות, הנאומים במליאה, הראיונות של חברי הכנסת בכלי התקשורת – כולם יעסקו ברצון לאזן (או לא לאזן) בין המדינה הדמוקרטית להיותה גם מדינת הלאום של העם היהודי.
אבל הכנסת אינה משחקת לבד במגרש הדעות. שותפות לה שתי הרשויות האחרות, הממשלה ובית המשפט. לשתיהן משקל רב בקביעת האיזון בין ערכי המדינה. ייתכן שלפני שנים כלל לא הייתה דילמה. בהכרזת העצמאות היה ברור שיש זכויות אזרח לכל מי שגר בישראל ויש זכויות קולקטיביות לעם היהודי. על בסיס ההבנה הזאת הוקמה המדינה. עם השנים, ובמיוחד לאחר ההפיכה החוקתית בבית המשפט העליון, גבר הממד הדמוקרטי על הממד היהודי, וזכויות הלאום היהודי נדחקו לטובת הגנה על זכויות מיעוטים או זכויות אדם באשר הוא אדם. בסדרת תקדימים ופסקי דין הופר אט־אט האיזון, והגענו למצב שבו בית המשפט מכריע שזכויותיהם של תושבי נתיב־האבות, עמונה או מגרון לשבת בבתיהם נדחקות אל מול זכויותיהם (שלא ימומשו) של הערבים שטוענים לבעלות על הקרקע; בית המשפט פסק שזכותם של בני משפחות של מחבלים גוברת על זכותם של נפגעי הטרור; שזכותה של הרשות השופטת לפסול חוקים גוברת על זכותו של העם לחוקק אותם.
לכן תפקידה של הכנסת במגרש המשחקים הדמוקרטי חשוב כל כך דווקא כעת. נבחרי הציבור בממשלה ובכנסת יכולים לאגף את בג"ץ מימין: לקבל החלטות ממשלה אמיצות בנוגע למסתננים, לחוקק חוקים כמו חוק היועמ"שים, להגביר את קצב העבודה על החלת החקיקה ביו"ש ולשנות את אופן בחירת שופטי העליון. רק כך נביא למציאות שבה יש איזון – גם בין שלוש הרשויות וגם בין ערכי המדינה.
