אני אוהב את התנ"ך בעיקר משום שהוא קדוש, אך גם בגלל עוד סיבות. בין השאר, משום שהוא מאופק מבחינה רגשית. בניגוד להרבה כותבים מודרניים, התנ"ך לא מנסה לגרות בכוח את בלוטות הרגש שלנו. הוא אינו מתעלם מהממד הרגשי, אך גם לא שופך עלינו חבית של סנטימנטים. הקורא הרגיש מבין מיד אילו תועפות רגש רמוזות בכל פסוק; אבל הכול בעדינות, ברמיזה, מתוך כבוד לאינטימיות של מרחב הנפש הפנימי.
ברומן מודרני על יצחק אבינו היו מקדישים תריסרי עמודים לניתוח סבך רגשותיו כלפי אמו ואשתו. התורה מסתפקת ב־11 מילים: "וייקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה. ויינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כ"ד). על רגשותיו של אברהם בדרך לעקדה כבר נכתבו ספרים שלמים, אבל התנ"ך רומז עליהם בשני פסוקים בלבד: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר: אבי. ויאמר: הנני בני. ויאמר: הנה האש והעצים – ואיה השה לעולה? ויאמר אברהם: א־לוהים יראה לו השה לעולה, בני. וילכו שניהם יחדיו" (שם כ"ב). מי שזוכר שהתורה מדלגת לעיתים בשתיקה על מאות שנים שלמות, קולט מיד עד כמה הדיבור הקצר הזה מתפקע מרגשות עזים. הקיצור המאופק אינו מחליש את הרגש, אלא מעצים אותו.
התרבות העכשווית מניחה כמובן מאליו ש"צריך לדבר על זה"; שרגשות שלא נחשפים לעין הציבור מרקיבים, מתעפשים ומחליאים. זה נכון לגבי חלק מהאנשים, בנוגע לחלק מהרגשות, מול קהלים מסוימים. אפילו בהקשר הטיפולי הממוקד, לא כל אחד יוצא נשכר מחשיפה כזו. יש לי תלמידים שחזרו מהמלחמה ואמרו שסדנאות העיבוד שעשה להם הצבא הצילו אותם; ויש לי גם תלמידים שאמרו שהן היו מעיקות ולא נעימות. קל וחומר כאשר ההקשר אינו טיפול נפשי, אלא חשיפה סתמית.
יש לי תלמידים שחזרו מהמלחמה ואמרו שסדנאות העיבוד שעשה להם הצבא הצילו אותם; ויש לי גם תלמידים שאמרו שהן היו מעיקות ולא נעימות. קל וחומר כאשר ההקשר אינו טיפול נפשי, אלא חשיפה סתמית
הרצון "לדבר על זה" מבטא לפעמים מוטיבציות סמויות, שאינן חיוביות במיוחד. ישעיהו ליבוביץ אמר פעם שהמיתולוגיה של זיגמונד פרויד אינה מדעית יותר מהמיתולוגיה של הומרוס. שאלו אותו: "אז למה התיאוריות של פרויד על המיניות כל כך פופולריות?", וליבוביץ ענה: "כי אנשים אוהבים לעסוק בעריות".
זה נכון לא רק כשמדובר בפרויד. התחום המיני דורש אינטימיות מיוחדת, לא משום שהוא מגונה, אלא להפך: משום שהוא חשוב. השיח הפומבי עליו דוחה במיוחד כשמדובר בניצול פרסומי בוטה של מיניות ממוסחרת. אבל אפילו כשמדובר בכוונה טובה וטהורה, ברצון לעורר מודעות לתופעות חשובות ולבעיות אמיתיות, צריך לדעת לעשות זאת בעדינות, ברמיזה ולא ברמיסה. ושוב, הדוגמה שלי היא התנ"ך: המקרא אינו מסתיר דבר גם בתחום הזה, אבל אפילו שיר השירים הוא עדין ומרומז במונחי המאה ה־21. השופט לואי ברנדייס אומנם אמר שאור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר; אך פרופ' שלום רוזנברג ציין שאז לא ידעו שחשיפה מוגזמת לאור השמש גורמת לסרטן. כאשר מכוונים זרקור בוהק על האינטימיות היא לא מתבהרת, אלא קמלה.
זה נכון גם בנוגע לתחומים אחרים בחיי האדם. את הלוחות השניים קיבל משה רבנו – שהיום חל היארצייט שלו – במעמד אינטימי. רש"י הסביר: "הלוחות הראשונות, על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילה, שלטה בהן עין רעה; אין לך מידה יפה מן הצניעות" (שמות לד). אפילו קבורתו של משה הייתה במעמד אינטימי: "ולא ידע איש את קבורתו" (דברים לד). כאשר שאל הרב חיים סבתו בעדינות ובכבוד את מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל על רגשותיו כלפי א־לוהים, השיב לו הרב כך: "לשוחח על האמונה שלי בה'?! הרי זה קודש הקודשים של האדם; לפני ולפנים שלו; האינטימי שבאינטימיים!" ולא יסף. כאשר במוסדות חינוך מושיבים את התלמידים במעגל ולוחצים עליהם לחשוף את רגשותיהם הדתיים, זהו לעיתים מפגן של טעם רע, ולעיתים גרוע מזה.
כמובן, גם הקיצוניות המנוגדת בסקאלה הזו אינה בריאה: תרבות של השתקה כפויה יכולה להיות באמת מזיקה מאוד. צריך למצוא את האיזון הנכון, ונדמה לי שאנחנו רחוקים מהאיזון הזה; שסטינו מאוד – גם במוסף האהוב הזה – לכיוון של החשיפה האינטימית המוגזמת, שנובעת מכוונות טובות, אך עלולה להביא לגסות הרוח ולערלות הלב. ימחל לי הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין על שאני מוציא מעט את דבריו מהקשרם, אבל אין מתאים מאשר לחתום במשפט נודע שלו: "על מה שאי אפשר לדבר, על אודותיו יש לשתוק".
motzash.navon@gmail.com
