"This American Life" הוא אחד הפודקאסטים האהודים ביותר בעולם וגם עליי באופן אישי. הוא עוסק במגוון רחב מאוד של סוגיות חברתיות, פוליטיות וכלכליות, ואת כולן הוא מציג מנקודת מבט אישית של אדם שמספר את הסיפור שלו בגוף ראשון, וגורם לנו המאזינים להזדהות עם הפחדים והתקוות שלו. גם את המלחמה בעזה סיקר ההסכת באותו האופן. פעם מנקודת מבטה של משפחה שניצלה מהטבח מבארי; ופעם דרך זו של עובד או"ם עזתי שהתגלגל עם משפחתו מעזה לחאן־יונס ומחאן־יונס לרפיח עד שלבסוף הצליח לברוח איתם למצרים. אבל הפרק העוצמתי ביותר היה זה שבו אחת העורכות של הפודקאסט הקליטה במשך שנה שלמה שיחות עם ילדה בת שמונה, פליטה בדיר אל־בלח, ששמה באניאס.
באניאס מספרת על המשחקים שלה עם חברותיה בצל ההפגזות, על החיים במגורים משותפים עם כמה משפחות בבית רעוע בלי שמץ פרטיות, על הניסיון לקיים סוג של שגרה בתוך הכאוס. ככל שחולפים החודשים, והפרק מתקדם, אנחנו לומדים להכיר את תווי האופי הייחודיים שלה, את האנגלית הרהוטה יתר על המידה, את הנטייה לנוע בין דמיון למציאות, את האופן שבו היא עושה את עצמה נרדמת כשנמאס לה לדבר. באמת שהלב יוצא אליה. היית רוצה להזמין אותה לישון בחדר הילדים שלך בבית. ולא כל כך נעים לך לשמוע אותה בדרך אל השטח שממנו תפגיז את השכונה שלה. ואז בוקר אחד כשהעיתונאית מתקשרת לדרוש בשלומה, הקול של באניאס נשמע נלהב באופן יוצא דופן. "אתמול בלילה עשינו מסיבה", היא מספרת, "היו חדשות ממש ממש טובות". "אילו חדשות?" שואלת הכתבת. ואני לא יכול להוציא מהראש את נימת העליצות המתפרצת שבה השיבה לה באניאס: "We killed thousands and thousands of them".
אחת הדמויות האהובות בסדרת סרטי שרק, שגם זכתה לפריקוול משלה, היא זו של החתול במגפיים (Puss in Boots). התכונה הכי בולטת שלו, שמהלכת עלינו קסם, היא המהירות שבה הוא יכול להפוך משכיר חרב קטלני לחתלתול צמרירי עם עיניים גדולות ומבט מתחנן, ובחזרה. לא משנה כמה פשעים אכזריים הוא יבצע בעזרת חרבו המושחזת ושיניו המשוננות, אתה פשוט לא מסוגל לפגוע בו כשהוא אוחז את כובעו בין כפותיו ומביט בך בשפם שמוט ואוזניים מורכנות. עד לשנה האחרונה לא הבנתי עד כמה קשה לנו לזכור. אנחנו לא רוצים לזכור את השנאה והעוינות והפשעים והזוועות. כשאנחנו רואים אדם אחר, הלב רוצה לצאת אליו. לחמול על האנושי באשר הוא אנושי. לכאוב את הכאב ואת הסבל באשר הוא שם. לולא טקסי ההשפלה המזעזעים ולולא הסרטונים המחרידים שנמצאים עדיין ברשתות, ולולא החטופים שעדיין מוחזקים בידיהם אפשר שכבר הייתי שוכח בעצמי. הציווי לזכור את אשר עשה לך עמלק, להחזיק בכל רגע את הידיעה שכאשר רק נקרתה עבורם ההזדמנות הם טבחו ללא רחם בטף ובקשישים שהשתרכו בקצה המחנה, הוא ציווי די מאתגר. החובה לראות סרטון של משפחה עזתית נגררת בגשם עם מיטלטליה ולזכור שהיא אויב גובה מחיר לא קטן מן האנושיות שלנו. ראיתי אותו על דור הסבים והסבתות שלי, פליטי שואת אירופה. עד היום איני יודע אם במתכוון שיבשה לי סבתא את הפתגם העממי כששיננה באוזניי שוב ושוב: "חשדהו וחשדהו". אבל אני יודע שאני לא מוכן להמשיך לחיות כך. בידיעה שהשכן החייכן מהכפר ממול שעומד איתי בפקק בבוקר, יכול בכל שנייה לשלוף נגדי סכין.
הציווי למחות את זכר עמלק הוא ציווי מאוד־מאוד חריג. גם ביחס לעולם העתיק. ובפרט הוא חריג בנוף של תורת ישראל שמקפידה כל כך לקרוא לשלום לכל עיר קודם שצרים עליה. אבל היום אני מבין שהוא ניתן בלית ברירה. אנחנו לא מוכנים ללכת בעולם בתודעה של פחד וחוסר אמון. דווקא מתוך האמונה שלנו בשלום, ביחס של חמלה ושל אמפתיה לכל מי שנברא בצלם, כשניתקל במי שמבקשים להשמידנו לא נסבול את קיומם. ונכון שיש חפים מפשע וחוק בינלאומי ובכולם אנחנו נתחשב כחלק ממשפחת האומות; אבל גם לא נשקוט עד שנכחיד את היישות המפלצתית הזאת מתחת השמיים.
