ביום רביעי בבוקר התחלתי לקבל הודעות מכל מיני חברים שלי, שלמדו איתי קולנוע – "רנן נפטר". בהתחלה לא האמנתי. מה זאת אומרת רנן נפטר. הוא צעיר. הוא בן שבעים ושתיים. הוא שולח מיילים כל הזמן, הוא קורא לי "אגמוניירו" בוואטסאפ. מה זאת אומרת נפטר. לפני שלוש עשרה שנה התחלתי ללמוד קולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים. רנן היה אז מנהל בית הספר. הוא היה מנהל מפחיד מאוד, אמוציונלי, אמביציוזי, אגרסיבי, ילדותי, מלא תשוקה לקולנוע ולחיים. המפגשים איתו היו דרמה אינסופית. כל כניסה שלו לכיתה הייתה מעיקה ומחניקה ומבהילה ומלחיצה. כל ביקורת שלו הייתה אכזרית וצורבת. אבל הוא היה גם איש מצחיק. שטותי. מלא חיבה ורגש. הוא כל הזמן כעס עלינו, התלמידים. ובו בזמן, היה לכולנו ברור שהוא זקוק לנו, ותלוי בנו, ואוהב אותנו נורא. הוא היה אדם מלא סתירות. מלא הישגים. מלא עוצמה. הוא היה איש חזק מאוד, וחלש מאוד, ובוטה מאוד, ועדין מאוד. הוא היה בולדוזר. הוא דיבר לאט, בפומפוזיות, בדרמטיות, הוא אהב לדבר, ורוב הזמן הוא דיבר לעניין.
את הסרטים שלנו, במהלך הלימודים, הקרנו ב"ועדות" רשמיות. רנן היה יושב באולם, ביחד עם שני במאים מהתעשייה, והם היו צופים בסרטים שלנו ונותנים לנו ביקורת. ותמיד הביקורות של הבמאים והבמאיות שהגיעו, היו חכמות ורגישות ועדינות, ותמיד הביקורות של רנן היו קשות. ופעם אחת, ישבתי באולם, והקרנתי את הסרט הקצר שלי, הוא לא היה במצב טוב, ובסוף ההקרנה רנן אמר, "יאיר אגמון, מנסה לקלוע סל, הוא מנסה לקלוע שלשה, אבל אין כאן שלשה, ולא תהיה כאן שלשה! כי יאיר אגמון לא יודע לכדרר". ואני הקשבתי לו והרגשתי שעולות לי דמעות. מה זאת אומרת לא תהיה כאן שלשה. מה זאת אומרת לא יודע לכדרר. כל כך נעלבתי. לימים, הסרט הקטן והכושל הזה התקבל לפסטיבל טרייבקה היוקרתי, ועלה לחמישיית הגמר בפרס אופיר.
רנן אהב אותי, הוא אהב אותי מאוד. לכל מחזור היו כמה תלמידים שרנן אהב במיוחד. והתלמידים האלה קיבלו את הצד היפה של בית הספר. את הצד המואר של רנן. הסרטים שלנו אושרו להפקה. נשלחו לפסטיבלים בחו"ל. הציונים שלנו היו גבוהים. בוועדות קטלו אותנו, אבל לא באכזריות. הייתי אחד מהתלמידים שרנן אהב, אז זכיתי לחוויית לימודים מופלאה בבית הספר. אבל היו לצידי תלמידים אחרים, ותלמידות אחרות, שקיבלו את הצד הפחות מואר של רנן. החוויה שהם עברו בבית הספר הייתה קשה, מקטינה וחונקת. כולנו היינו סטודנטים צעירים ומבוהלים, כולנו ידענו ש"ככה זה". למרות שזה לא היה צריך להיות ככה. בית ספר לקולנוע לא אמור להיות מקום תחרותי ואכזרי ולא שוויוני. אבל ככה למדנו. ואני, בקונטקסט המורכב הזה, אהבתי את רנן מאוד.
בסוף תקופת הלימודים בבית הספר, רנן ישב עם כל סטודנט וסטודנטית לפגישת סיכום מעמיקה. בפגישה צפינו עם רנן בכל התרגילים והסרטים שביימנו בבית הספר. משנה א' עד השנה החמישית ללימודים. מהתרגיל הראשון בסמסטר א', ועד סרט הגמר. גם אני ישבתי איתו, במשך שעות, וצפיתי בכל הפרויקטים שיצרתי בלימודים. ובסוף הצפייה רנן חייך אליי ואמר לי – "אגמוניירו – התרגיל הכי טוב שעשית פה זה התרגיל על ההורים שלך". ואני הייתי בהלם. רנן התכוון לתרגיל דוקומנטרי קצרצר וחשוף ובוסרי, שיצרתי בסמסטר הראשון של הלימודים. אמא שלי ואבא שלי ואשתו הגיעו אלינו להדלקת נרות חנוכה, ואני צילמתי את הסצנה המשונה הזו, וערכתי מזה סרטון קצר. וזה מה שהרשים את רנן. יותר מכל הפרויקטים המושקעים שיצרתי בהמשך. יותר מסרט הגמר המרשים שלי. דווקא הסרטון הזה נגע בו. איזה הזוי.
אבל רנן נגע בנקודה עמוקה בלב שלי. הוא זיהה שיש סיפור שבוער לי לספר הלאה. ואכן כך היה. את סרט הביכורים הדוקומנטרי הראשון שביימתי אחרי הלימודים הקדשתי לסיפור המשפחתי ההזוי שלי. לאמא שלי הנהדרת, ולאבא שלי המתוק שנפטר במהלך הצילומים. במובן מסוים הסרט הזה סלל את הדרך הקולנועית שלי. ואני יודע בוודאות גמורה, שאם רנן לא היה נותן לי את ההערה הקטנה הזו, לא הייתי חושב שהסיפור שלי רלוונטי לצופים אחרים. ועל כך לנצח אוקיר לו תודה.
ההלוויה של רנן הייתה עצובה ומרגשת. בית העלמין היה מלא באנשים שאהבו אותו, וששנאו אותו, ושנפגעו ממנו, ושצחקו איתו. הוא היה איש לא ניטרלי. לא עדין. הייתה לו עוצמה רוחנית. כריזמה משונה. והתנהלות אלימה וכוחנית. אבל הייתה בו גם חוכמה עמוקה. ותשוקה קדחתנית שלא ראיתי מימיי. הוא אהב קולנוע, ואהב בני אדם, הוא אהב לאהוב ואהב לשנוא. הוא היה נהג לא זהיר בכבישי החיים. הוא פגע ושרט ולעיתים דרס אינספור תלמידים. גם אני חטפתי ממנו לא מעט. ובכל זאת, כאמור, פגשתי את הצד האוהב שלו. ואהבתי אותו בחזרה.
אייי אייי אייי, איזה חיים, באמצע מלחמה, בגיל כל כך צעיר, בלי קשר לכלום, רנן הלך מאיתנו. ההלוויה שלו הייתה משונה ועצובה. היו בה דמע וכעס וצחוק. היו בה מאות תלמידים־במאים הלומים, נבוכים, כועסים ומתגעגעים. איזה חיים. היה רנן בעולם, ופתאום הוא איננו. איש לא יקרא לי יותר אגמוניירו. יהי זכרו ברוך.
