עליזה היא מתרגמת שמבלה את ימיה בניסיון להבין למה התכוונו אנשים בעלי ממון שמעוניינים לתרגם לאנגלית את הגיגיהם, שלרוב היא אינה מוצאת בהם ערך. הדברים הופכים מעניינים יותר כשהיא פוגשת את גל, סופר מתחיל שמבקש ממנה שבתמורה לתרגום שלושה סיפורים שלו, הוא יתרגם שלושה סיפורים לבחירתה. בנובלה השנייה: קרן ובועז, זוג ישראלים ששוכרים בקתה בקליפורניה, נאלצים להתמודד עם סכנה לחופשתם בדמות אחותה של קרן, שמגיעה עם בנה שנמצא על הספקטרום. בנובלה האחרונה, שמתרחשת בוונציה, אביבה לוקחת את נכדתה לטיול חניכה אמנותי ועל הדרך מנסה לברר האם קיבלה את מלגת האמנות שבה חפצה.
כישרונה של ערד אינו מוטל בספק והקריאה זורמת, אף שחיצי כאב טבולים באמיתות שנזרקות כלאחר יד מכריחים לעצור מדי פעם ולהרהר בהם. ערד מתארת מציאות שבה כל דמות ניצבת המומה כשמתברר לה שלמעשה כל מערכת היחסים שלה עם האחר מבוססת על ניצול דו־כיווני. מי מסתמך יותר על מי, סופר צעיר שמחפש דרך מהירה לעשות לו שם דרך היקשרות למתרגמת מצליחה או אותה מתרגמת שנהנית מתשומת ליבו של גבר צעיר? קרן, צעירת האחיות, נדמית בהתחלה כקדושה שמתמרנת בין אחותה התובענית לבעלה הזעפן. אבל האם היא באמת מנסה לעזור לאחותה או שהיא עושה את המינימום שבמינימום כדי לצאת ידי חובה, ותוך כדי כך גם זוכה להיזכר עד כמה היא בת מזל לעומת אחותה?
מערכות היחסים בספר זוכות לאבחון מעמיק, עם הרבה שטחים אפורים, ובחלק מהמקרים נותרת השאלה: אם מערכת היחסים התבססה על טובה תחת טובה, האם יש מקום להתרעם על ניצול? ואם כן, מתי מתחיל אותו הניצול, האם כשהמנוצל לא קיבל את כל שרצה מהקשר? אביבה, גיבורת הנובלה הלופתת ביותר בספר, תמיד חלמה להיות אמנית. עכשיו, כשעיתותיה וכספה בידיה, היא מוכנה להשקיע את כל כולה כדי להיות ציירת מצליחה. במהלך הביקור בוונציה היא מגלה את מגבלות יכולתה: היא מנסה להיכנס כאישה מבוגרת לקליקת האמנות הסגורה והצינית שמתבססת על נטוורקינג ולא על כישרון, והפערים עצומים. אנשים מהתעשייה מתייחסים אליה כמטרד, המנטורית שלה רואה באביבה פטרונית שפורשת עליה חסות ולא להפך, ואפילו עולם האמנות עצמו נראה כלל לא זוהר כמו שקיוותה. אביבה רוצה להעניק לנכדתה את כל מה שלא קיבלה בעצמה. אבל האם היא באמת סבתא אוהבת ואלטרואיסטית או שהיא מנסה לחיות דרך הנכדה ומנצלת את "ההזדמנות השנייה" שלה לחיות חיי אמנית?
אלא שיש תיקון, שבא לידי ביטוי דווקא בנכדה עלמה, שמעדכנת את סבתה שלא תלך ללמוד בתלמה ילין בשנה הבאה בעקבות אותו סיור ונציאני. היא עדיין רוצה לצייר, אבל בשביל עצמה. עלמה רואה את הזיוף של עולם האמנות והיא מעדיפה להימנע ממנו.
במערכות יחסים משפחתיות שיש להן היסטוריה ענפה קשה לגזור אמיתה מסודרת על טיבם של קשרים, אבל דווקא בנובלות האחרות הביקורת של ערד על הקליקות הסגורות של עולמות היצירה אולי משתלבת עם בחינת מערכות היחסים ו"התמורות הנאותות" שבצידן. בסוף נשאלת השאלה: אם הכול זמני והכול חולף, ואף אדם לא יישאר לעד לא בגופו ולא בציוריו, מה הטעם בהתחנפות למוקדי הכוח ההיררכיים? או במילותיה של עלמה: "אז מה? אם אני לא אמנית אסור לי לצייר?"
