כשסיימתי להאזין לפרק האחרון בהסכת "טיפקס: חיים בלאפה" מבית "כאן הסכתים" הרגשתי הקלה, קצת כמו התחושה שיש כשאתה מבין שמה שאתה מרגיש זאת לא טעות. במשך שנים הסתובבתי עם התחושה שטיפקס כלהקה וקובי אוז בפרט הם הפסגה של מוזיקת המחאה בישראל, שהם מעיזים לדבר בתוכן ובצורה מאוד מורכבת על כמעט כל אספקט בחיים בישראל באופן שלא דובר בידי אף אמן אחר. אבל במידה רבה עד היום, כשעוסקים בטיפקס מדברים על השילוב המוזיקלי המקפיץ בין מוזיקה מערבית למזרחית ועל הפרסונה שהיא קובי אוז, אבל כמעט לא מדברים על האמירה החברתית של הלהקה. הדוגמה הכי טובה היא "יושבים בבית קפה", אחד משירי המחאה הגדולים שנכתבו בעברית, שעבר למאזינים כשיר פופי קליל והמסר במילים התפספס.
את ההסכת יצרו במשותף תומר קריב ("אריק – רגל פה, רגל שם") ודור סער־מן ("ההסכת שאין לומר את שמו") שיצרו ביחד גם את ההסכת "כאן זה לא אירופה" על ההיסטוריה של ישראל באירוויזיון, מסרטט ביד רגישה את ההיסטוריה של הלהקה הכי מעניינת במוזיקה הישראלית. ההסכת מתחיל בהופעה של טיפקס במרץ 2024, פחות מחצי שנה אחרי 7 באוקטובר, בקולנוע חן בשדרות. ההופעה הזאת טעונה בכמה רבדים – גם על רקע מה שהעיר חוותה באותה חצי שנה, אבל היא גם חזרה לבסיס האם של קובי אוז ובמידה רבה של הלהקה. אוז, בן שדרות, הקים את הלהקה עם הבסיסט גל פרמן מנחל־עוז דרך היכרות בפרויקט השיתוף של שדרות ושער הנגב שניסה לגשר על הפער העצום בין שדרות לבין הקיבוצים שמסביבה. השילוב ביניהם הוליד יצירה ששאפה להביא ולנתח את הבעיות בחברה הישראלית, אבל באוזני הקהל נתפסה בעיקר כשילוב מקפיץ בין מזרח למערב והמסר שניסו חברי הלהקה להעביר די אבד.
את העוול הזה מצליחים קריב וסער־מן לפרק בהסכת בן חמשת הפרקים. ההסכת מלווה את טיפקס בצורה כרונולוגית מימי אוז בלהקת שפתיים דרך ההצלחה המסחרית של הלהקה בשנות ה־90 שלא הלמה את הציפיות של חברי הלהקה ועד לפירוק, ולהקמה מחדש לפני קצת יותר מעשור. בסיס ההסכת הוא שיחות שערכו קריב וסער־מן עם רוב חברי ההרכב במשך השנים ועם אנשים נוספים מסביבת הלהקה. ההסכת חף מביקורת כלפי אוז וחבריו ללהקה עקב כך, אבל דווקא הקרבה לחברי ההרכב יוצרת תמונה מלאה יותר עבור המאזין שחודרת מתחת לשכבות הנוצצות של טיפקס אל המהות של העשייה האמנותית שלהם.
הפרק החמישי והאחרון נסגר בתיעוד של הופעה אחרת של טיפקס, כמה חודשים לאחר מכן בבארבי. שם מנסים חברי ההרכב דרך השיחה עם קריב וסער־מן למצוא את תפקיד הלהקה במציאות החדשה והכואבת של העוטף. החיבור בין שדרות לנחל־עוז, שהתחיל בטיפקס עם ניצני אופטימיות, עכשיו משמש לנחמה הדדית בין שני הצדדים שעברו את היום האפל הזה. שם גם אוז מנכיח את השימוש בשירי הלהקה לנחמה.
"טיפקס: חיים בלאפה" מעורר רצון לעוד סדרות הסכתים כאלה על אמנים בתרבות הישראלית, ובעיקר ממחיש את הפער התהומי בין ההסכתים של כאן לבין רוב רשתות הפודקאסטים המתחרות, שלהן חסרים המשאבים בכתיבה ובעריכה שיש לתאגיד השידור. בעומק ובאיכות ששמורים לפודקאסטים הנראטיביים של "כאן הסכתים" קריב וסער־מן, ידענים בלתי נלאים בתחומי עולם התרבות בישראל, מפצחים את הסיפור המלא סביב טיפקס, לא רק באמצעות השירים אלא דרך התופעה שהיא ודרך הפיצול בין הפרסונה התקשורתית שלה ושל אוז לבין הכוונה האמנותית שלהם. בכך הם מוציאים לאור את ההשפעה התרבותית הרחבה של טיפקס, הפעם בצורה שבה התכוונו אוז וחבריו, כאחת הלהקות שהשפיעו במידה הרבה ביותר על התרבות הישראלית בשנות האלפיים.
