במרחק עשרה צעדים מחדר הפילאטיס שלי שוכן הקובה בר, מקום שמתיימר לספק חוויה ירושלמית בלב בירת הנגב, הלוא היא באר־שבע.
השעה 20:30. טכנית, יש עוד שעה לסגירה, אבל האווירה כמו ספירת מלאי של סוף משמרת. המקום די ריק, שקט ורוגע, וצלילי איתי לוי ממלאים את החלל.
הגענו חמישה, מתבוננים על התפריט העשיר ומתבשרים שכל מנות הבשר אינן במלאי, אבל היי – לפחות יש קובה. מזל, כי בשביל זה באנו. הבחור החייכן הציע שלוש מנות קובה שיספיקו לחמישה אנשים, דבר שלא נשמע במחוזותינו. אישרנו לו את ההזמנה והוספנו קובות מטוגנות, סתם משום שאף אחד לא יגרום לנו להמר על השובע שלנו. אנחנו לא בטוחים אם זו בדיחה, אבל מה שנראה כמלכודת למי שמחפש להרגיש שבע בשיטת "קובה אחד לכל סועד" – הפך להתגלות קולינרית, וטוב שאני אחרי אימון.
הוא ניגש למזוג מהסירים היפים שמתחממים על פתיליות ואנחנו נהנינו מהתמונות על הקיר שמדגימות את האוכל במקום. ואכן, המנות יוצאות כמו בתמונות וכמו בהבטחתו של החייכן – גדולות להפתיע, וכל מרק קובה יוצא עם אורז וחמוצים. הקובות המטוגנות מוגשות עם טחינה ועמבה, כרוב לבן, כרוב סגול וסלט ירקות. המרקים ססגוניים ומזמינים, והמטוגנות מונחות לפנינו כמו מוקש קריספי שמחכה להתפוצץ בפה. נאמר לנו שהקובות כולן מגולגלות במקום, אבל במכונה, פעמיים בשבוע, והמרקים מתבשלים כל בוקר. הבאנו איתנו את שי, מומחית הבית לקובה מתוקף היותה הנכדה של סבתא שלה, ובכוחות מחוזקים אנו ניגשים למלאכה: קובה סלק, קובה חמוסטה וקובה דלעת.
אהבנו. את הקובה סלק, שהוא ההצדקה לכל המסע הזה. הקובות טובות ויפות וממולאות בתבשיל עסיסי של בשר טחון שופע כמון ובצל מטוגן. מילוי מדויק, לא מפרק את מבנה הקובה מבפנים, מחבר בין המרק לתוך הקובה בצורה נפלאה. המרק עצמו אליפות – סמיך ועשיר בצבע סגול כהה על גבול החום, שמספיקה כף אחת ממנו להכתים קערה של אורז לבן. בעל מתיקות כזו שאפשר להוציא רק מסלק יפה ובשל ורק בבישול ארוך על אש נמוכה, עם ניחוח סלרי שעוטף את כל החוויה.
התלבטנו. על הקובה חמוסטה. מצד אחד הקובות נהדרות, מגולגלות בעובי טוב, ובתוכן בשר מפורק אחרי בישול ארוך ויד נדיבה בתיבול מסורתי. אך עם כל זאת הבשר מעט יבש. המרק טעים אבל חסרה לו החמיצות שעל שמה נקרא החמוסטה. שי מוסרת לממונים להוסיף לימון וירק (היא מתכוונת למנגולד).
אפשר לוותר. על הקובה דלעת. בואו נגיד שהחמוסטה הייתה חגיגה לידו. המרק חלש, חסר עומק, ניכר שחסר לו זמן בישול בשביל מיזוג טעמים. הקובה עצמה עבה מדי ובצקית, נשגב מבינתנו איך אותה מכונה הצליחה לגלגל לידינו שתי יצירות כל כך מנוגדות. התחיל מבטיח, אבל יצא יותר בכיוון של "טוב נו, נאכל כי שילמנו".
באו ביציאה. בתום שלב המרקים טעמנו את הקובות המטוגנות, שהיו בצבע חום־זהוב פריך. סוג אחד עם חמוציות, השני עם צנוברים ובכל אחד הבשר מתובל אחרת. מעדן? כן. הכרחי? ממש לא. למרבה ההפתעה באמת לא היה בהן צורך, כי שלוש מנות קובה הספיקו לשלושה לוחמי מילואים צעירים ורעבים ושתי בנות זוג רעבות וצעירות לא פחות. הפסדנו בקרב החשדות, אבל ניצחנו במלחמה.
מבחן התוצאה. הייתה חוויה טובה, השירות היה נעים ומהיר, המנות מאירות עיניים וכל התענוג הסתכם ב־69.20 שקלים לראש כולל שתייה. חוויה מחממת בטן לסטודנט הבן־גוריוני, ויש אפילו וולט.
בפועל. מדובר בסטארטאפ – אוכל ביתי בלי עול הקופסאות שצריך להחזיר לאמא.
קובה בר, הנרייטה סולד 8, באר-שבע, כשרות: רבנות בית יוסף
