ערב אחד השבוע קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. בדרך כלל אני לא עונה לשיחות ממספרים לא מזוהים, ובאופן כללי יש בי איזו התנגדות פנימית לשיחות טלפון, בעיקר כי אני לא מצליח להבין אנשים שעוד משתמשים בפורמט המַלאה והמיושן הזה. הרי הטכנולוגיה להחלפת הודעות קוליות קיימת. יבורך מי שהמציא אותה. המצאה מתחשבת שמאפשרת מרחב מחיה הגיוני. אפשר לשלוח בכל זמן שרוצים, להאזין כשנוח, להגיב כשמסתדר, ואפילו להאיץ כשהקצב איטי. העולם צועד אל תיקונו ובינינו מסתובבים עוד אנשים שמתעקשים להתקשר, להציק ולהשבית אותך מעיסוקיך באמצע החיים לזמן לא ידוע. נשגב מבינתי. באמת. ובכל זאת, השבוע משום מה, ואולי בגזרת גורל, עניתי לשיחה הלא מזוהה. מעבר לקו נשמע קול עמוק שעוד לפני שהספקתי לפתוח ב"הלו" – אמר מיד, שלום עדן, זוכר אותי? ואני – כאילו לא הספיקה החריגה מהמנהג שלא לענות לשיחת ועוד לא מזוהות – כמעט איבדתי את הסבלנות עוד בטרם התגלגלה השיחה, כשעכשיו האיש שמעבר לקו חד לי חידות ומבקש ממני לזהות אותו כאילו שאני מתמודד באיזה שעשועון רדיופוני.
ללא כל קשר להנחה השטחית שכל מי מבוגרי הישיבה ש"יצא לעבוד" ולא המשיך במסלול האברכות קלאסי הוא "בעל יכולת", בפנייה של הר"מ אליי יש איזה טעם לפגם
לא, עניתי מיד ובנחרצות, אני לא מזהה. האיש מעבר לקו נאנח אנחה ארוכה בקול נשבר. ואני, שלא ממש הבנתי את טיב הסיטואציה שנקלעתי אליה, שתקתי וגם האיש מעבר לקו שתק וכעבור רגע שאל שוב, עדן, אתה בטוח לא זוכר אותי? ואני אמרתי שוב, לא. זה לא עניין של זוכר או לא, אני פשוט לא מזהה, מצטער. האיש נאנח בשנית ולבסוף הזדהה בתור ר"מ מאחת הישיבות שבהן למדתי בעבר. יש לציין כי חלף כמעט עשור מאז הפעם האחרונה ששוחחנו ובכל זאת שמעתי בקולו נימה של אכזבה קלה מכך שהמספר שלו לא שמור אצלי ומכך שלא זיהיתי את קולו. כדי לחפות במעט על המבוכה אמרתי, הוווווו שלום הרב, שלום וברכה, במה זכיתי? והר"מ מעבר לקו התעלם מהשאלה שלי ואמר, נו נו עדן. שמעתי ברוך השם שיש לכם כבר הרבה תארים! ואני אמרתי לו, לא הרב, דווקא לא. אין לי אפילו לא תואר אחד. והר"מ אמר, כן, בהחלט, אני לא התכוונתי לתארים־תארים, התכוונתי למה שהעולם אומרים שיש לכם כמה וכמה כובעים, שאתם עושה כמה דברים וכולי. ואני אמרתי, אההה, כן. ברוך השם הרב. בהחלט, בהחלט. ואז שוב השתררה שתיקה, ואני עדיין לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני אחרי כל כך הרבה שנים ועוד מרעיף עליי "מחמאות" על זה שאני מחזיק בכמה כובעים וכולי. אז הפשרתי לרגע את הקרח ושאלתי, נו הרב, ומה איתכם? מה מעשיכם היום? והר"מ מעבר לקו המהם וסיפר שהוא כיום מלמד בישיבה אחרת "חשובה מאוד ומצליחה מאוד" כלשונו. ואני אמרתי ברוך השם, והוא אמר ברוך השם. ושוב נפלה שתיקה, רק שהפעם היה תורו להפר אותה.
הוא שתק רגע ואז אמר, עדן, בוודאי שאתה זוכר איך עזרתי לך רבות בישיבה, לא? ואני, שאומנם זכרתי לו רגעים יפים וגם כמה רגעים פחות יפים, זכרתי ממנו בעיקר רגעים לא יפים ולא לא יפים, פשוט סתם רגעים. ובכל זאת אמרתי, בוודאי הרב. בוודאי. מה השאלה. והוא המשיך ואמר, יופי־יופי. אז למעשה התקשרתי בגלל שאני עושה פה סבב טלפונים לכמה בוגרים שהם "בעלי יכולת" לבקש מהם עזרה כספית בעניין מסוים. וכאן, הר"מ פירט במשך חצי דקה איזושהי תסבוכת כלכלית שנקלע אליה וביקש ממני לתרום עבורו "כמה שאפשר". מפאת כבודו ומפאת צנעת הפרט אינני יכול לפרט מה שפירט הר"מ באוזניי, ובכל זאת אדגיש שלא עסקינן במקרה רפואי דחוף של פיקוח נפש חלילה או משהו דומה. במידה מסוימת אפשר לומר שמדובר בהפך הגמור, וזה ללא כל קשר להנחה השטחית שכל מי מבוגרי הישיבה ש"יצא לעבוד" ולא המשיך במסלול האברכות קלאסי הוא "בעל יכולת" ובכלל, כמעט מכל כיוון שממנו מסתכלים על הפנייה הזו של הר"מ אליי יש איזה טעם לפגם. לא חשוב. לא לשפוט את מצבו הכלכלי או הנפשי של הר"מ באתי ואמרתי לו, אוקיי הרב, אני לא ממש יודע כמה הרב מצפה ממני לתת ובכל זאת אני… הר"מ קטע אותי ושאל, כמה חשבת לתת? ואני עניתי מה שעניתי (סכום נאה, לא גבוה, לא נמוך) והר"מ המהם ואמר, נו־נו. אני חשבתי שתיתן יותר. אמרתי שאני באמת מצטער אבל… הר"מ קטע אותי שוב ואמר הכול בסיידר! אל תתנצל. ואני, שכבר הרגשתי אבוד בתוך המקרה, בכל זאת אמרתי שאעביר לו בביט מה שחשבתי. הר"מ נאנח שוב, הפעם בקוצר רוח ואמר שאין לו מושג מה זה ביט וכל השטויות האלה, הוא מקבל רק מזומן. אפשר גם עם יונת דואר.
