יש שירה שפועלת על הקורא כמו מילים: מעוררת מחשבה או מעבירה מסר, מספרת סיפור או לוכדת רגע. ויש שירה שפועלת כמו מזג אוויר. קשה להניח את האצבע על נקודת ההתרחשות המדויקת, אבל יש רוח מסוימת שאופפת את הדברים ונושבת אל הקורא, טמפרטורה שמחלחלת אל היד המדפדפת. כזאת הייתה עבורי הקריאה בספר הביכורים של רותם אמיתי. עוד לפני שהצלחתי להסביר לעצמי במה הטקסט הזה עוסק, כבר עברתי אל אזור הזמן שבו הוא מתרחש.
המחברת בונה את הטריטוריה הספרותית שלה בעזרת שימוש בשפה שמתחפשת ליומיומית – משלב בינוני, מבנים גמישים – אבל למעשה מכילה בתוכה מוזיקליות מתגלגלת ומדבקת, עושר פיגורטיבי כובש ומבט חכם על אנשים ועל הקשרים ביניהם. ניכרת השפעתם של משוררים כמו רביקוביץ או עמיחי, שאליו מופיעה גם התייחסות גלויה.
זהו ספר שמקיים תקשורת רבה: מול הקהל שעתיד לאחוז בו, וגם בדיאלוגים פנימיים של המשוררת עם דמויות משמעותיות בחייה. רבים מהשירים כתובים בגוף שני (יחיד או רבים), והפנייה הכפולה אל הנמען המקורי ואל הקורא העכשווי מגייסת את הקורא אל המילים כאילו נכתבו רק אליו. חבריה של הכותבת מופיעים בשמם הפרטי כאילו ההיכרות עימם היא נחלת הכלל, כאילו היא משוחחת איתנו על מכר משותף.
נושא מרכזי בספר הוא מחשבות על אידיאליזם ועל תפקיד האדם בעולם. גם בהן מככב האחר בתפקיד המראה והסרגל: דומה שהמחברת מודדת את עצמה ואת תפיסותיה מול תפיסותיהם של עמיתיה. "חָבֵר אַקְטִיבִיסְט מַצִּיעַ לִי/ לַחֲשֹׁב עַל הַבְּעָיָה/ מֵהַזָּוִית הַקְּהִלָּתִית./ הוּא חוֹשֵׁב/ שֶׁזּוֹ הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר/ לְהִתְעָרֵב בַּמַּצָּב הַמְּקוֹמִי./ אֲנִי יוֹשֶׁבֶת מוּלוֹ בְּבֵית הַקָּפֶה וְחוֹשֶׁבֶת לְהָכִין מָרָק".
עולם הדימויים נע בין הטבע לאדם, וככזה הוא מרחף לעיתים מעל מחשבות קלישאתיות, מוכרות או צפויות. ניכר שהמחברת מודעת לכך, ושיר אחד זכה אפילו לכותרת "הבנליות": "הַשֶּׁמֶשׁ עַכְשָׁו מְאֹד נִמְצֵאת./ תִּרְאֶה:/ לְלֹא הַזְמָנָה, חָדְרָה אֶת הָאָפֹר, וְכָעֵת/ מָחֲקָה אֶת הַפְּתָחִים וְנִכְנֶסֶת דֶּרֶךְ דְּלָתוֹת שֶׁשָּׁכַחְנוּ לִסְגֹּר".
ובכל זאת, ברוב המקרים התוכן היה אמיתי ומחדש, מאפשר מפגש עם זווית מפתיעה, גם כשהרקע מוכר להפליא. כך למשל בתיאור הזה של חלוקי נחל: "הַמַּיִם חוֹמְלִים עַל מִשְׁקַל הָאֲבָנִים", או של צמיחה: "פּוֹרְצִים כְּמוֹ מִנִּקְבֵי חָלִיל / פִּרְחֵי עִירִית עַל עַמּוּד עֱלִי". מצאתי את הכתיבה ארוטית מעט במובנים מסוימים. לא כי היא עוסקת במין – היא כמעט ולא – אלא כי היא מפגינה תפיסה רבת חושים, איטית ורכה.
הבעיה העיקרית שלי מול הספר היא אורכו, כלומר קוצרו – 53 עמודים בלבד. הייתי רוצה לראות את המחברת מעזה ומרחיבה, מוסיפה ומעמיקה, צוללת. גם בחירת השיר לכריכה האחורית תמוהה בעיניי; מדובר בשיר הכי חלש בספר, עבודה חזרתית ולא מרעישה עם דימוי של טביעות רגליים וסחבה. אם נניח את הנקודות האלה בצד, מדובר באחד הטקסטים המענגים ביותר שפגשתי לאחרונה. ספר ביכורים עתיר הבטחה, מלא בתנועה, עוקצני ואפילו נועז לפרקים. כמו שכתבה אמיתי: "כָּל הַדְּבָרִים הַיָּפִים בָּעוֹלָם חֲצוּפִים, חֲצוּפִים!", וכך גם הספר הזה.
