"חולה המוטל לפנינו" הוא ביטוי הלכתי שגור, המבטא את העובדה כי ההלכה נוטה לעסוק בממשי ובנמצא מול עיניה, ולא בתכנון עתידי או במציאות שטרם התרחשה. סיבות רבות ניתנו לעמדה זו: העובדה שהעתיד אינו ודאי, ופעמים רבים מספור התבדו ההערכות ביחס לעתיד; ההבנה כי יש להכיר היטב את המציאות, שהיא חלק בלתי נפרד מפסיקת ההלכה; האפשרות שיימצאו פתרונות אחרים וטובים יותר מההצעות העכשוויות; ולא פחות מכך – האמונה העמוקה כי רוח הקודש שורה על פוסק ההלכה בשעה שהוא עוסק בשאלות מעשיות, אך אינה מרחפת מעליו בשעה שהוא עוסק בשאלות תיאורטיות.
זו, לדוגמה, אחת הסיבות שהביאו את הרב משה פיינשטיין להתנגד לניתוחי גופות, למרות הידע הרפואי שניתן לצבור באמצעותם כדי להתמודד עם חולים עתידיים. אפשר שכיום הוא היה שוקל זאת אחרת, שהרי במציאות שבה כל תקדים רפואי מועלה מיידית לרשת, כל החולים בעולם הם "חולים המוטלים לפנינו", אולם אין בטיעון זה כדי לשלול את העמדה העקרונית של התמקדות במציאות נתונה ולא בעתיד.
ברם, אנו מכירים בהלכה גם שיקולים של מדיניות לטווח ארוך, כמו "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" (ראש השנה כא, ב); "וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן" (עירובין מה, א); "שלא תנעל דלת בפני לווין" (גיטין מט, ב) וכדומה. אלה שיקולים מערכתיים שלפיהם נפסקת הלכה בהווה בשל השלכות על המציאות העתידית. לא זו בלבד, אלא שמצאנו פעמים רבות את ההשפעות על העתיד בשיקולי פוסקי ההלכה, בין אם מדובר בפסיקת הלכה לחומרא (הזהירות מפני המדרון החלקלק; עשיית סייג לתורה, הרחקת האדם מן העבירה וכדומה), ובין אם מדובר בקולא, כגון "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעתיד ששורשיו כבר צומחים בהווה, ואין מדובר בהערכה כי אם במציאות הקרובה לוודאי.
כל עוד מדובר בצמיחה אבולוציונית, ישנה מסורת הלכתית של דרכי התמודדות עם שאלות חדשות. בדרך כלל, ההלכה מכנסת את המציאות החדשה לתוך תבניות קיימות: חשמל כמלאכת "בונה" או "מבעיר" וכדומה, אף שההשוואה הזו מחייבת גמישות מחשבתית והגדרה מחודשת של המושג הבערה או בניין. באותה רוח, עם הופעת החילון אין אנו מוצאים כי הפוסקים חידשו גדר הלכתית חדשה שתיקרא "חילוני", אלא הכניסו את התופעה הסוציולוגית לתוך מושגים הלכתיים עתיקים ומבוססים, כגון "תינוק שנשבה", "אומר מותר", וכדומה. לדרך זו יתרונות רבים, הנובעים מהמסורת וההמשכיות, ומהיכולת לנעוץ כל פסיקה בשלשלת מסירת התורה. ואולם מטבע הדברים יש בה גם חסרונות, מהיעדר התאמה בין המושגים (למשל: דתל"ש אינו תינוק ואינו שבוי), ועד להחלשת האמון בהלכה ולתחושה כי אין היא מכוונת ומדויקת.
ואולם לעיתים השינוי כה דרמטי, עד שהוא מקשה לנהוג בדרך זו. כשאנו עומדים בפני מהפכה של ממש, אפשר שיש צורך בהתמודדות מקיפה יותר, בחידושם של מושגים, או למצער בהחייאתם של גדרים הלכתיים שבעבר היה משקלם דל יחסית, ועתה הגיע זמנם לעבור לקדמת השיקול ההלכתי. דוגמה לדבר היא הקמת מדינת ישראל והצורך ב"הלכות מדינה". הניסיונות להכניס את הפסיקות בענייני מדינה לתוך חיי הקהילה שבעבר, או לבססם על דיני פיקוח נפש בלבד, לא צלחו יפה, ועל כן גדולי התורה שבציונות הדתית חידשו גדרים משמעותיים ביותר עם הקמת המדינה. דילמת החטופים ומטרות המלחמה המתחוללת עתה, שבה וממחישה טענה זו. הניסיונות לקבוע את העמדה ההלכתית על בסיס הלכות פדיון שבויים המופיעות בשולחן ערוך, נדחו על ידי רוב מוחלט של הרבנים, בטיעון הצודק כי אנו נמצאים עתה בגדרים הלכתיים שונים לחלוטין. ניתן לקבל מהלכות קדומות אלה השראה בלבד, אך לא פסק הלכה חתוך.
איך תיראה השבת
חיבורו של הרב שלמה הכט יוצא מתוך שתי הנחות בסיסיות: ראשית, אנו נמצאים ברבולוציה, לא באבולוציה. השינוי הטכנולוגי או החברתי מתקיים בהיקף כה גדול, שאיננו מאפשר להימנע מחידוש המבט על המציאות. כפי שנאמר בגב הספר, "בשנים האחרונות חלה האצה בפיתוח הטכנולוגי בתחומים רבים. התחזית היא שבתחומי הבינה המלאכותית והרובוטיקה, הרפואה והביולוגיה, קצב ההתקדמות יהיה גבוה במיוחד". כאמור, קצב זה דומה יותר למהפכה מאשר להתקדמות. המחבר מודע לכך ש"אני מסתכן להפוך לחוכא ואטלולא בעיני נכדיי וניניי", שכן אפשר ש"התחזיות לטווח רחוק יחסית הן מסוכנות", ואף על פי כן הדיון חיוני, גם לאור תפיסות שמרניות, בין ביחס להערכת העתיד ובין ביחס לדרכים להתכונן אליו.
ההנחה השנייה היא שהאתגרים העומדים בפני ההלכה עצומים, שכן "סימנים וסעיפים שאנחנו עוסקים ביישומם דבר יום ביומו ודבר שבת בשבתו (עלולים) לאבד מחשיבותם ומחומרתם". ולא זו בלבד אלא ש"אופייה המיוחד של שמירת המצוות, המוכתב ברובו על ידי איסורים ומגבלות, יטושטש". ייתכן, למשל, שאופייה של השבת, לאחר שרוב הלכותיה ייהפכו ללא רלוונטיות בעקבות הרובוטיקה, הבינה המלאכותית וכדומה, ישתנה לחלוטין. גם כאן, עלינו להיות מודעים לכך שאפשר שהערכת העתיד שלנו לא תעמוד במבחן ההתגשמות במלואה, אך בשל האפשרות ההפוכה – טוב להתכונן.
אין זה חיבור הנובע חלילה מתפיסות של רפורמה בהלכה או מניסיון לקעקע את יסודותיה. להפך, עמדתו של המחבר היא של תלמיד חכם "מחויב להלכה, ומחויב לדרך שבה נמסרה ונקבעה מהר סיני ועד ימינו". מתוך עמדה זו הוא ניגש אפוא לבחון את עמדת ההלכה ביחס לעתיד הצפוי לנו, שלמעשה מתממש כבר בהווה.
די אם נתבונן בתוכן הספר, כדי לעמוד על ייחודו. בין הפרקים אנו למדים על האתגרים המהווים דוגמה לדיון: שבת חכמה בעולם חכם; הבשר המתורבת; יישומים הלכתיים של בינה מלאכותית (כגון פסיקה הלכתית על ידי בינה מלאכותית, כתיבת סת"ם, השגחת כשרות אוטונומית וכדו'); ממשקי מוח־מכונה ועוד. לא רק נושאים טכנולוגיים נידונים בספר אלא גם שינויים תרבותיים וסוציולוגיים, כגון פמיניזם ויהדות לקראת העתיד; הגדרה של דתיות והלכה; יחס לפנאי, שעשוי לתפוס מקום מרכזי בחיינו אם אפילו רק חלק מהתחזיות בדבר השפעות הבינה המלאכותית על שוק התעסוקה יתממשו, ועוד.
במבוא המפורט סוקר המחבר את הדרכים השונות שבהן התמודדה ההלכה בעבר עם אתגרים טכנולוגיים וחברתיים שהתחוללו בזמנים שונים – מסוף ימי בית שני וחורבן המקדש, דרך תפיסתו של הרמב"ם, ועד צורת אמירת הקדיש בבתי הכנסת (דוגמה פעוטה יחסית, אבל בעלת משמעות גדולה). מבוא זה מתווה את אופיו של המסע שבספר: מחויבות עמוקה מאוד להלכה ולמקורותיה הקדומים, ובמקביל הכרה בכך שמחויבות זו קשורה גם לדרכים שבהן מתמודדים עם מציאות חדשה.
המחבר סומך את דרכו על המענה ההלכתי למדינה, כטענת הרב נריה בפולמוס עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ על נושאים אלה: "לאור כל הנאמר מתברר שחוסר תוכנית קונקרטית איננו נעוץ באי יכולתה של ההלכה עצמה… יש ויש אפשרות כזו". אין מדובר רק בפתרון "בעיות הלכתיות" (מונח שאני סולד ממנו; ההלכה אינה בעיה אלא מורת דרך), כי אם, כדבריו של הרב נריה, "גישה חיובית יותר לתורה ולמצוות עתידה לפקוח את העיניים לראות בהם לא רק עוגן הצלה ומסד קיום לאומה ולמדינה אלא גם את אור האמת המוחלטת שבהם, אור האמת והאמונה".
העתיד כבר כאן
דרכי ההתמודדות עם אתגרי העתיד שהמחבר סוקר ועוסק בהן בלמדנות, מרתקות מאוד. לעיתים מדובר בהעצמת יסוד שקיים במקורות הקודמים אולם לא תפס מקום מרכזי ועתה הגיעה שעתו. כך למשל שמירת צביון השבת כעיקרון הלכתי מועצם, ולא רק מלאכות שבת או גזרות דרבנן – בין אם מדובר בהימנעות משימוש במכשור חשמלי אוטונומי או בחיישנים, ובין אם מדובר בשינוי סוציולוגי, כגון מעמדו של הספורט בשבת כמאפיין את יום השביתה המודרני. לעיתים מדובר בהפניית תשומת הלב להיבטים נוספים של ההלכה, כגון בתחום הבשר המתורבת, שהדיון בו מתרחב אפילו לסוגיית החזרת העבודה במקדש למקומה והקרבת קורבנות, כמו גם שאלת הקלף שממנו מיוצרים התפילין וספרי התורה. וכך ביחס לסוגיות רבות אחרות.
הספר מהפכני בנושאים השונים שנידונים בו אולם לא בעמדות ההלכתיות המובעות בו, שרובן מוצגות כחלק מדילמה הלכתית. בהגינות למדנית ראויה מוצגות גם עמדות אפשריות אחרות. זוהי קריאה להתעוררות לעיסוק בהלכה צופה פני עתיד, והתוויית דרך חשובה כיצד לעשות זאת כחלק ממסורת עמוקה ומחייבת, יחד עם יכולת התחדשות ודרכי יישום מגוונות.
כאמור, אף שאין אנו יודעים בוודאות כיצד ייראה העתיד, חלקים ממנו מתממשים כבר עתה. לא זו בלבד, אלא שחלק בלתי נפרד מלימוד דרכה של תורה נעשה גם בסוגיות תיאורטיות, לאמר: אף אם לא יתממשו התחזיות במלואן – עצם הדיון, המבט אל האתגרים התיאורטיים, מפגשה של ההלכה הקדומה עם המציאות המתחדשת ודרכי הפסיקה – הם בשורה גדולה שספר זה מביא בכנפיו. כשם שאנו מכירים בעולם האתי הכללי את העובדה שסוגיות אתיות מרתקות ומשמעותיות נוצרו דווקא בספרות הבדיונית, כך נכון לומר על העיסוק ההלכתי בסוגיות שעשויות להיות תיאורטיות בלבד, ואף על פי כן מהוות בסיס יסודי לדיון וללימוד תורה המברר את דרכה של ההלכה.
הרב יובל שרלו הוא מראשי ישיבת "אורות שאול" בתל־אביב וראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
