ישנו מכנה משותף בין גינות כלבים לטיפולי פוריות: שניהם זרים עד לא קיימים למי שלא משתמש בהם, ומהווים חלק משמעותי בחייו של מי שכן. "גינת הכלבים" נפתח במפגש בין שני העולמות האלו. הוא אפילו ממצב אותן כהמשך נרטיבי: טיפולי פוריות נובעים מחלום המשפחה; להגיע עם הילדים והכלב לגינה זו תמונת הניצחון המושלמת.
אלא שאם היה זה סיפור פשוט על חלום שהתגשם, הוא לא היה סיפור. ואנחנו לא בספר על חלומות שהתגשמו, אלא על חלומות שהסתבכו. התמונה הפותחת של הספר היא תסריט האימה של כל זוג שדרכו להורות עברה דרך פונדקאות או תרומת ביצית: השותפה הנוספת לא נעלמה, והיא עוקבת אחרי הילדים. יש בפתיחה הזו משהו מתעתע. המוח משלים לבד את סיפורן של התורמות והפונדקאיות כפי שמתנגדי תעשיית הפוריות אוהבים לספר אותו, בעיקר מאז שלהט"בים הצטרפו לסיפור: נשים מוחלשות שאולצו לשתף פעולה, ועכשיו ליבן נקרע. כדאי אפוא לומר מראש: המחברת, סופי אוקסנן, היא סופרת פינית־אסטונית המגדירה עצמה פמיניסטית ופרו־להטב"ית, ומוקד הספר הוא לא ניצול נשים, אלא משטר מסואב. זה איננו ספר דמיוני על תעשיית הפוריות, אלא ספר שמבוסס על דמויות אמיתיות, שבמרכזו נשים שתעשיית הפוריות היא ההצלה שלהן, או הייתה יכולה להיות, אלמלא היו מתרסקות בדרכים אחרות. במילים אחרות: שמרנים, אוקסנן היא לא בדיוק חברה שלכם.
האפשרות המכובדת מכולן
סיפור המסגרת: המספרת, אולה, יושבת בגינת כלבים בהלסינקי ועוקבת אחרי משפחה. בעברה היא עבדה כמתאמת בין זוגות לתורמות ופונדקאיות באוקראינה, וניכר שיש לה יחס מיוחד לילד של המשפחה המדוברת. היא פוגשת בגינה את דריה, שגדלה איתה באותה עיר ולימים עבדה איתה באותה סוכנות. מתברר ששתיהן עוקבות אחרי אותה משפחה, כשדריה מתעניינת דווקא בילדה. האם השתיים נפגשו במקרה? האם חייה של המספרת בסכנה בעקבות המפגש? ולמה?
אוקסנן, שספרה הראשון שתורגם לעברית, "הטיהור", עסק בסחר בנשים ונקלט יפה בארץ, מספרת הפעם את סיפורה של אוקראינה על רקע המלחמה עם רוסיה. השאלה מי מסכן את חייה של אולה ומדוע, היא הקו המוביל – והמייגע לפרקים – של הסיפור, כשברקע, כאמור, תחום הפוריות הפרוץ. מרגע המפגש אנחנו נעים עם אולה ודריה קדימה ואחורה, עד שהסיפור נפרש בשלמותו.
זהו סיפורה של מדינה מתפרקת, שמסביר כיצד הפכו מדינות מזרח אירופה למעצמת פוריות: כשהשלטון מסואב ורעוע – אין שום משמעות ללימודים והשכלה ואין אפשרות להתקדם בעבודה קשה. מרחב האפשרויות של נשים צעירות, שצריכות לא פעם לפרנס אימהות וסבתות, נע בין לעבוד בשירותי ליווי, להתחתן תמורת כסף וכרטיס טיסה למדינה מערבית, לעבוד בדוגמנות, או להיכנס לתעשיית הפוריות. האפשרות האחרונה היא המכובדת והנוחה מכולן: להיות תורמת או פונדקאית זו עבודה זמנית, ערכית, משתלמת ונחשקת.
ולא שטרגדיות לא מתרחשות: אישה מתה במרפאה־בת של המרפאה שאולה עובדת בה; תורמות עשו יותר מדי סבבים ברצף, ומצבן הנפשי התערער; תורמות ניסו לסחוט משפחות שנעזרו בהן. הטרגדיות הן לא תוצאה של התהליך עצמו, אלא של השחיתות והסיאוב. רופאים שהם לא באמת רופאים. עמותות שעובדים בהן אנשים לא ישרים. ניסיון להרוויח מחמדנות המערב ולא למתן אותה. המסר של אוקסנן הוא זה: רוצים להציל נשים מניצול? הילחמו בשחיתות הממסדית. קרובים לצלחת ונהנים ממינויים וחלטורות? אתם חלק מהבעיה.
נקודת הפתיחה של הספר מבטיחה, בין השאר, דיון על המשמעות של תרומת חומר גנטי. ההבטחה הספציפית הזו לא מקוימת. דריה היא תורמת ביצית שמתכננת לחטוף את הילדה שנולדה מהתרומה שלה, אך בסופו של דבר זהו פחות סיפור על תורמת והקשר שלה אל החומר הגנטי, ויותר סיפור על אישה שנסיבות חייה דחקו אותה אל הקצה. אביה נרצח באכזריות, והמשפחה נותרה ללא פרנסה. היא שיכורה ומצויה בעצמה בטיפולי פוריות. יש לה סוד נוראי שקשור לרצח אביה ומערער אותה בצדק. תוכנית החטיפה שהיא רוקמת היא לא תוכנית של אישה שקיבלה החלטה ועכשיו מתקשה לעמוד בה, אלא תוכנית של אישה שאיבדה את שפיותה. הזיקה שהיא חשה אל הילדה יכלה באותה מידה להיות תולדה של תרומת דם או כליה, או אפילו כסף. וזה, אולי, תת־נושא מעניין: כשהבסיס רעוע, כל נושא יכול להתפוצץ. חוזה בין שני צדדים אמור להיות מוסדר מראש. וכמו כל תרומה אחרת בלי גבולות ברורים ויכולת לשמור עליהם, התורם עשוי להרגיש בעלות על הנתרם.
לא רק דריה, גם אולה, המספרת, עוקבת אחרי ילד התרומה שלה. לאולה, המאוזנת יותר, אין תוכניות חטיפה אבל גם לה יש נסיבות חיים קשות: הילד שלה עצמה מת, אהובה עזב אותה וכועס עליה בנסיבות שמתבררות לאורך הספר. היא לעולם לא תהיה המשפחה בגינת הכלבים, והיא מוצאת במעקב נחמה.
נתונים משופצים
אולי צדקה אוקסנן כשלא התמקדה בשאלה הגנטית. זהו נושא ספציפי בתוך הקשר רחב יותר, שאלת הגבולות. גבולותיה של אוקראינה רעועים גיאוגרפית, וטשטוש הגבולות מחלחל לכל שאר התחומים. האפשרויות של תושביה להתפרנס, ואפילו סתם לחיות, נשענות על דבר אחד: כוח. לא מוטיבציה, לא שאפתנות. כוח מהסוג שנולדים איתו. ומראה חיצוני הוא כוח. מי שולט בכוח הזה? כאן הגבולות מתחילים שוב להיטשטש. הזוגות במערב חולמים על ילדים. כשהאפשרות נפתחת, הם מתחילים לחקור את יכולות הניווט בתוכה. המזרח הרעב והמושחת ניזון מחמדנות המערב.
כשזוגות מהמערב מחפשים תורמות מושלמות, קורות החיים של הנשים משופצים כדי להשלים את התמונה (לימודים מומצאים, ערים עם זיהום מוחלפות בערים נקיות, ההיסטוריה המשפחתית מנוקה מקרובים בעייתיים), והכסף זורם. כשהזוגות מגלים שכל דרישה שלהם נענית, הם מעלים את ההימור. לא רק יופי חיצוני ומשפחה בלי היסטוריה של מחלות, אלא יכולות ספורטיביות ובדיקה מקרוב של עור התורמת, וגם סביבה נטולת כימיקלים לפונדקאית. אלה מוכנים לשלם, אלה מוכנים לספק או לרמות. ההתנגשות היא לא בין מערביים נצלנים לנשים שחייבות לעבוד בתעשיית הפוריות, אלא בין אנשים עם כסף וצורך לבין אנשים שמבינים איפה נמצא הכסף הגדול ואיך להעביר אותו אליהם.
וכשזה מצב העניינים, קשה לצפות מאחד הצדדים לרצות לשנות אותו. אפשר אולי לסכם שזהו סיפור על עובדת בתעשיית הפוריות, שגואל את הנושא מהאופן הפשטני שבו הוא משמש לחיזוק אג'נדות, ומציב אותו בהקשר רחב יותר. לפחות במקרה של אולה, ההקשר הזה כולל חיבור לממסד מושחת, והכסף הגדול מחבר אותה לסודות ותככים שמחלחלים אל חייה האישיים. בסופו של דבר כל הנקודות מתחברות, והסיפור של אולה ומשפחתה מובן במלואו. החל ממות אביה ומערכת היחסים שלה עם דריה, שאיבדה את אביה באותו אירוע, דרך האופן שבו עלתה מעוני לעושר אגדי באוקראינה ומשם צנחה למעמד של מנקה בהלסינקי, וכלה בפתרון הרומן הנכזב שלה. יש להודות שסיפור המתח שמוביל את הספר מעניין פחות מתיאורי המציאות שבו. אולה היא גיבורה מעניינת דיה, עם סיפור אישי מסועף וגדוש תהפוכות. אוקראינה היא גיבורה מסעירה, יפהפייה, שבורה ושוברת לב.
ומילה אחרונה על ממסד: אוקסנן עצמה חיה בפינלנד, ומעניין לסיים דווקא בשיקוף מחייה האמיתיים כאזרחית במדינה מערבית מתפקדת. ב־2021 היא מונתה לסנדקית הספרותית של ראש ממשלת פינלנד. תפקידה היה לייעץ לראש הממשלה בענייני ספרות ותעשיית הספרים. אם התיאור של אוקראינה מעורר דחף להודות על כך שאנחנו לא חיים במדינה כזו, למקרא המציאות של מעמד הספרות בפינלנד מתחשק בעיקר לאחל "בקרוב אצלנו".
