הסרט "אין ארץ אחרת" שזכה לאחרונה באוסקר לסרט הדוקומנטרי, מציג סיפור שקרי באמצעות תחביר קולנועי עילג . מהצד של הסיפור, הסרט מתחיל – כמו כתבה אנטי ישראליות של הבי.בי.סי – מהאמצע. הסרט פותח בהצגת המבצע הצה"לי של הריסת הבתים הבלתי חוקיים בכפרים באיזור הכפרי של מסאפר יטא ובתיאור ההתנגדות האקטיבית של התושבים לו. המאבק המשפטי בין המדינה לכפריים, שקדם למבצע, ושהסתיים בניצחונה של המדינה, כשבג"צ פסק לטובתה – ולא חסך ביקורת מהכפריים שהתנהגו ב "חוסר נקיון כפיים" כשלא שעו להוראתיו לעצור את הבנייה כל עוד נמשך המשפט – הוא מבחינת הסרט פרה-היסטוריה. העובדה כי הבולדוזרים המלווים ע"י חיילים מבצעים פסק דין של בג"צ, ושניתנה לכפריים הזכות לערער על החלטת המדינה, מוסתרת מהצופים.
מהצד של התחביר הקולנועי, שוזר הסרט יחד באופן שרירותי סיטואציות הנבדלות האחת מהשנייה בסגנונן ובמהותן, עובדה שיוצרת רצף קולנועי עילג. כך למשל בתוך רצף דוקו-אקטיבסטי ההיסטרי והפרוע של בולדוזרים, בתים קורסים, חיילים, צרחות ,חבטות והתנגדות עממית כללית, נכפות על הסרט סצינות שקטות ומבוימות, בהן יוצרי הסרט, יובל אברהם, העיתונאי הישראלי, ובאסל עדרא, עו"ד תושב כפר במסאפר יטא, משוחחים כחברים, בכמו אינטימיות. זה קורה מן הסתם כדי לבסס את רעיון החברות האפשרית בין "היהודי הטוב" ו"הערבי האציל". אלא שהשיחות בין השניים, לא רק שאינן מתאימות סגנונית לרוח הסרט, הן נראות מנוכרות ומזויפות. עדרא נותר בהן לקוני וסתום ומאמצי אברהם לדובבו להצגת מראית עין של אינטימיות, כושלים.
"חמש מצלמות שבורות" ( 2012) הוא הסרט הישראלי-פלשתיני הקודם שזכה להכרה בין לאומית ולפרסים חשובים. אלא שהוא, בניגוד ל"אין ארץ אחרת", הציג עשייה דוקמנטרית אפקטיבית. גיבורו, צלם הכפר בילעין, מופיע בו כבן אנוש של ממש, והעובדה כי חמש מצלמותיו נשברות בזו אחר זו על ידי החיילים, יוצרת סיפור קולנועי המשכי של התנגדות עממית לגדר ההפרדה. הסרט זכה להערכה בעידן בו היו עדיין שרידים של אהדה לישראל בעולם. יש לשער כי "אין ארץ אחרת", על עילגותו הקולנועית, לא היה מצליח לזכות בהכרה באותה תקופה.
דומה כי היום, לסרט אנטי-ישראלי אין צורך עוד באפקטיביות קולנועית, שכן את מה שהסרט יכשל בהמחשתו ישלים הצופה אוטומטית מדמיונו. נראה כי האמונה שהישראלים אכזריים ועסוקים ברצח העם הפלשתיני, הפכה לקונוונציה במידה כזו, שאין היא צריכה כל ראייה בסרט. כמו בימי ראשית הקולנוע בהם לא היה צורך, למשל, להראות רכבת, כדי לסמן את העובדה שיש בסרט רכבת נוסעת. ומספיק היה להראות את גלגליה בתנועה והצופים השלימו את החסר, כך בקולנוע הדוקומנטרי של היום, אין עוד צורך להראות באופן אפקטיבי את אכזריות הישראלית. מספיק להראות חיילים ישראלים מצד אחד ונשים פלשתיניות עטופות עבאייות מצד שני והצופים כבר משלימים את החסר מדמיונם.
"אין ארץ אחרת" הוא פיגוע ענק לקולנוע הישראלי . הוא מראה כמה קל לזכות באוסקר כשמהדהדים את העמדות ה"נכונות". נראה כי על המדינה לייצר במהירות מערכת המתגמלת יוצרים שאינם מוכנים לדברר עמדות אנטי ישראליות, אחרת יופקו ל "אין ארץ אחרת" סרטי המשך רבים. מההיבט הזה טוב עשה משרד התרבות כשהפך לאחרונה את מכירת הכרטיסים בישראל לאחד הקריטריונים שעל פיהם נקבע היקף המימון הממשלתי הניתן לקרנות הקולנוע.
אם הקרנות, ובעקבותיהן יוצרי הקולנוע, יתחילו לחשוב יותר על הקהל הישראלי, ופחות על ועדות שופטים בחו"ל, הדבר ימתן נטיות אנטי ישראליות. אולי כדאי גם לשקול ברצינות להחזיר את הפרס "היצירה ברוח הציונות" , שהונהג בזמנו ע"י לימור לבנת, וליצור באמצעותו מסגרת שתתגמל יוצרי קולנוע, שהאמת חשובה להם יותר מפרסים והכרה בינלאומית.
