בטח שמעתם בעבר את העצה החשובה: לעולם לא להעליב יוצר קולנוע, מהסיבה הפשוטה שאם תעשו את זה תיאלצו להתבונן על המסך ולהביט בגרסה מעוותת ומשפילה של עצמכם. מי שעשה את הטעות הזו לא מעט פעמים, הוא הנשיא המכהן של ארה"ב דונלד טראמפ. אמנם הוא סופג עלבונות מדי יום, אבל סביר להניח שהסרט החדש "מיקי 17", של זוכה האוסקר בונג ג'ון הו, הוא אצבע כואבת במיוחד בעין.
אבל לפני העיסוק במשמעות המאוד לא נסתרת שלו, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמיקי 17 – כמו קודמיו "רכבת הקרח", וה"פרזיטים" – הוא פשוט סרט טוב. רוברט פטינסון המעולה משיל מעליו את הדמויות המצליחניות שהוא נוהג לגלם, ונכנס לדמותו השלומיאלית של מיקי, אדם אומלל בעולם עתידני. המקצוע שלו, שגורם לכל התמחות בלתי נסבלת להיראות כמו קייטנה, הוא פשוט – למות ולהיות מודפס מחדש ביום לאחר מכן. זאת כחלק מהצטרפותו למשלחת שנועדה ליישב כוכב לכת עטוי קרח, בשם "ניפלהיים". מיקי, שבורח מאנשי מאפיה להם הוא חייב סכום ענק, חותם במהירות על מסמך שמצרף אותו למשלחת הנוצצת ולא שם לב שהסכים להפוך לשיבוט, שמטרתו להצטרף בכל משימה מסוכנת בכוכב, להקריב את חייו, ולקום לתחייה מחדש ביום הבא. כך בכל פעם הוא מודפס בגרסה מחודשת, עד שמגיע תורו של מיקי 17, שבטעות שורד את משימת המוות ומתחיל את חייו העצמאיים לראשונה.
אפשר כבר להכתיר את ג'ו הון כמומחה בינלאומי בהעברת מסרים חברתיים נוקבים דרך המסך הגדול. לא משנה כמה מטורף ומופרך יהיה הסיפור שימציא, או כמה טיפשות יהיו הדמויות (סליחה, מיקי), זה עובד. הסיבה פשוטה היא שג'ו הון הולך עד הקצה, מאכיל את הקהל בגועל ופחד בכמות גבוהה, ונהנה לראות איך הכול נלעס ונבלע בתיאבון. הקולנוע שלו בועט, מהפנט, וחד ברמה שגם הביקורת הנוקבת ביותר לאנושות לא יכולה להרוס. כמו בפרזיטים, שזכה לשבחים מכל קצוות תבל, ג'ו הון לא נותן לנו להפנות את המבט מהעובדה שאנשי כדור הארץ פלשו לכוכב זר, וניסו להשתלט עליו, סתם כי הם יותר חזקים. נשמע מוכר?
אבל דבר אחד שפוגם בחוויה המסחררת הוא הרצון לנקמה. בראש המשלחת בחר ג'ו הון לשים את הפוליטיקאי הירונימוס מרשל, בעל מבטא דרומי כבד ושיניים לבנות מושלמות, שמגלם מארק רופאלו. אדם מושחת, שלמרות הדלות של אנשי המשלחת והחוסר במזון חי חיי עשירים עם אשתו היפהפייה והתאוותנית, גוון (טוני קולט האדירה). אפילו היצורים מכוכב הלכת לא היו מפספסים מי מקור ההשראה של ג'ו הון לדמות הזו, הרומסת את זכויותיהם של אנשי המעמד הנמוך, מתנהגת בטיפשות וחזירות, ועושה באופן תינוקי כל מה שהיא רוצה. ג'ו הון לוקח את הרפרנס צעד קדימה מדי, כשמרשל בניסיונו להשתלט על כוכב הלכת, מציע שימוש בגז בכדי להרוג את כל הילידים, ומעודד אישה לבנה מהמשלחת להיכנס להריון כדי לשמור על טוהר הגזע (ואגב כך גם מצמיד את שיערו לקרקפת באופן מוכר).
הבחירה להקדיש את הסרט להשמצת טראמפ, נעשית ברורה יותר כשנזכרים בתגובתו לזכייה באוסקר של ג'ו הון על ""הפרזיטים". בעצרת שנאם בה במסע הבחירות הקודם הוא זעק "דרך אגב, כמה רע היה טקס האוסקר השנה?! הזוכה הוא סרט מדרום קוריאה, למה לעזאזל?" והוסיף עוד אי אלו עלבונות. אז אין ספק שאת החשבון בניהם ג'ו הון סגר, אבל הוא עשה זאת במחיר של הסחת דעת, שספק כמה היא נחוצה בסרט שיכול היה להיות כמעט מושלם.
