השיח סביב צה"ל אינו חדל גם במלאת 70 שנה להקמתו, ומוטב כך. חדשות לבקרים אנו נחשפים לסוגיות הקשורות לצבא שנועד להגן עלינו. מטבע הדברים, עקב האיומים הרבים הנשקפים לנו בכל החזיתות, מותר לצפות שהעיסוק התקשורתי והציבורי בצבא יתמקד בסוגיות הקשורות לייעודו העיקרי – קרי, למידת מוכנותו למלחמה הבאה, ובעיקר למידת יכולתו להילחם. במקום זה אנו מקבלים, בסיועה הנדיב של התקשורת ובתרומתם הנדיבה של מכוני מחקר ואנשי רוח ורבנים, עיסוק בשאלות חברתיות ותרבותיות הנגזרות מעצם השירות בצבא. זר לא יבין זאת, ובצדק.
לעיתים נדמה שעיקר תפקידו של הצבא להיות חוד החנית בשילוב נשים בחברה הישראלית או לפתור את בעיות הזהות היהודית שלנו. אחרת אין להבין מדוע דווקא בשבוע שבו עוסקים באיומים מצד איראן, ומחשש לסבב נוסף עם חמאס בעזה, ארגון "חותם" מהזרם החרד"לי בוחן אילו גופים כשרים לעבוד עם צה"ל, ואוסר מלחמה אפילו על מכון מנדל למנהיגות.
מאידך גיסא, דובר צה"ל דואג לכך שביום הראשון לאחר החגים, עיתון יומי חשוב יקדיש את עמודו הראשון לידיעה מרעישה על מספר הנשים שהשתלבו בפיקוד הבכיר בצה"ל. יותר מזה, צה"ל מעודד עיסוק בתחום באמצעות סדרת הטלוויזיה "יחידה מעורבת", העוסקת ביחידת קרקל המשלבת נשים וגברים בתפקידי לחימה משניים, ולא בסדרה על חטיבת גולני או חטיבת הצנחנים. אגב, כותב שורות אלו בעד גיוס נשים, כולל לתפקידי לחימה במקומות המתאימים, ומברך על כל קצינה בכירה שמצטרפת לצה"ל. השאלה כאמור היא מה עיקר ומה טפל, או למצער מהו האיזון.
גם בני הציבור הדתי ובעיקר מנהיגיו התורניים אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. התמקדותם בסוגיות של שירת נשים, הדגש שהם שמים על כך ושתיקתם אל מול חיילים שמפנים את גבם למדריכת צניחה תורמת אף היא, אולי ביתר שאת, למגמה שתוארה לעיל. ההתמקדות בנושאים הללו, בעידודם של גורמים בצה"ל, מעלה חשש שיש מי שנוח לו שהציבור בוחן את הצבא בפריזמה של שאלות המתייחסות לדת ומדינה, הדרת נשים, "הדתה" וחופש ביטוי, במקום לשאול שאלות קשות, גם אם לעיתים ביקורתיות, על התחומים הקריטיים שצה"ל אמון עליהם.
למזלנו קם איש אמיץ, נציב קבילות החיילים היוצא אלוף במיל' יצחק בריק, וביקר בחריפות את המערך הלוחם של צה"ל. לצערנו במקום לאחוז את השור בקרניו ולבחון את הטענות העולות מן הדו"ח, העדיף הצבא ראשית להתגונן ולהרוג את השליח. לשמחתנו, יש לצבא רמטכ"ל אמיץ וישר שהחליט בסופו של דבר להתמודד עם הדו"ח.
איננו יודעים בדיוק מה כתוב בדו"ח. החשש הגדול הוא שהבדיקה תתמודד שוב עם המובן מאליו. רוצה לומר, אנחנו נשמע על מאגרי תחמושת, מחסני חירום, מצב הרק"ם, מצבת כוח האדם. אלה דברים חשובים, אך לצערנו לא נשמע על ההיבטים החשובים ביותר לניצחון בקרב, כמו רמת החיילים ואיכותם, איכות המפקדים, מי המשרתים ביחדות הלוחמות, מה מידת המוטיבציה, היקף הנשירה בחטיבות הלוחמות, האם הצבא עדיין צבא העם? ועוד. כדי להתמודד עם הממדים האיכותיים הללו ולתת להם את המשקל הסגולי הראוי, מערך הבדיקה צריך להיות מספיק אמיץ, להתעלם מהפוליטיקלי־קורקט ולשאול מה המשמעויות וההשלכות במובן הערכי, המורלי והמקצועי לעובדה שפלח איכותי מהחברה הישראלית אינו מתגייס לשירות קרבי. ולא, לא מדובר רק על החברה החרדית.
כל מי שמסתובב בחטיבות הלוחמות ורואה מה הפרופיל של החיילים הקרביים שואל את עצמו מה המשמעות של צבא העם. האם אנו מסתפקים רק בעצם השירות או דורשים שירות משמעותי ביותר, שבקצה שלו נמצא השירות הקרבי? מי יודע, אולי קריאת ההשכמה של בריק תישמע כמו קריאתו של יגאל הורביץ, מעידן אחר ומתחום אחר: "משוגעים, רדו מהגג". כי אחרת, אם ניאלם דום ונסתפק בנכונות להתגייס ליחידות הסייבר, נמצא את עצמנו בעתיד בלי חיילים גם ליחידות האלו. נוכל לדעת אם צה"ל יתמודד עם סוגיות הקשורות לרוח הלחימה כאשר חברת החדשות לא תמצא עניין בכתבות (כמו זו ששודרה לפני כשבועיים) על תופעות נדירות כמו התגייסות צעירים מעטים מתיכונים יוקרתיים לשירות קרבי.
