חטאנו, עווינו, פשענו. זוהי תמצית תחקיר השב"כ שהתפרסם ביום שלישי. כבר בפתח המסמך יש קבלת אשמה כנה וצלולה: "אילו שב"כ היה פועל אחרת, בשנים שקדמו למתקפה ובליל המתקפה, הטבח היה נמנע". המסמך גם נחתם באופן דומה: "שב"כ כשל במתן התרעה באשר להיקף התקיפה והפשיטה הרחבה של חמאס". מה אפשר לבקש יותר? חרקירי בשידור חי?
אם כך, מדוע יצא הקצף על התחקיר, ולא רק בלשכת נתניהו, שמבחינתה ראש הממשלה חף מכל אשמה במחדל אוקטובר? בין השאר, בגלל ההכאה השב"כית הנמרצת גם על החזה של הדרג המדיני, של צה"ל ושל שאר העולם. לדוגמה: ההצבעה על "משקלם המצטבר של הֲַפָרות (הסטטוס קוו) בהר הבית" כאחת הסיבות שהובילו ליציאת חמאס למתקפה. לסינוואר היה באמת אכפת מהסטטוס קוו? הוא תקף אותנו בגלל בן־גביר?
התחקיר גם מתמקד באופן מוגזם בפרשת הכסף הקטארי. כשנתניהו, בנט ולפיד אפשרו את הזרמת תשלומי הפרוטקשן לרצועה הם לא נתקלו בהתנגדות עוצמתית מצד שירות הביטחון הכללי. אומנם מטבע הדברים השירות היה מנוע מלעסוק בפומבי בהמלצתו לחיסול סינוואר, אבל יכול היה לצאת כמעט בגלוי נגד הכסף הקטארי. זה לא קרה.
"החברה הישראלית נחלשה בגין הפגיעה בלכידות החברתית", נכתב עוד בתחקיר המצונזר שהופץ השבוע לעיתונאים. בימין, ובעיקר באזורי התמיכה בנתניהו, מתקשים לשכוח את גרירת הרגליים של השב"כ באותם ימים לא רחוקים שבהם הלכידות החברתית נפגעה קשות. הוא לא נקף אצבע נגד מטיפי הסרבנות בקפלן, תנועת המרדה לכל דבר ועניין. כשהרב דרוקמן המנוח קרא ערב הקמת ממשלת בנט־לפיד "להשתדל ולעשות הכול כדי שממשלה כזאת לא תקום", ראש השב"כ הקודם נדב ארגמן התחלחל ופרסם הודעת גינוי נסערת. ראש השב"כ היוצא, רונן בר, לא צייץ כשארגמן עצמו ובכירים אחרים לשעבר הובילו התקוממות פומבית נגד הממשלה הנוכחית.
אבל בר, חשוב לכתוב דווקא השבוע, על סף פרישתו, הוא פטריוט־על, אמיץ, גלוי לב, ואגב איש שיחה חביב ביותר. הארשת הקשוחה עושה עוול גדול לחוש ההומור שלו. ח"כים ושרים מגזימים בתיאור חלקו באסון אוקטובר לצורכי הזיכוי של הדרג המדיני. פרשני ערוץ 14 והסביבה מדחיקים את עמדותיו המפוכחות בענייני עזה עוד לפני 7.10. המילים "חמאס מורתע" לא נשמעו בתדרוכים שהוא ואנשיו ערכו אז לנציגי תקשורת. בר, בניגוד לארגמן, הסתייג כבר אז מההערכה המטכ"לית הזחוחה, שלפיה מבצע שומר החומות הסתיים בניצחון ישראלי מזהיר על סינוואר. ארגונו החשאי לא רחש חיבה גדולה לממשלת הימין שקמה בשלהי 22', אבל עשה ועושה פלאים לסיכול פיגועים ביו"ש ובכלל, כמובן לא של כולם.
לדאבון לב, ב־7 באוקטובר השב"כ החמיץ את הפיגוע הגדול מכולם. התחקיר הטרי שלו מאשר את הדיווחים על מחסור משווע ביומינט, מודיעין אנושי, ברצועת עזה, אך נשמר מלהזכיר אף ברמז את הסיבה ההיסטורית לכך – ההתנתקות. חבל. אילו טרח לרמוז, אולי היה מעורר אהדה גדולה יותר בקרב תומכי הממשלה הזאת. חרונם הגדול עליו, והשתוקקותם המוחצנת לפיטורי בר, הם אסון בפני עצמו. מחיצות של ניכור מתגבהות בינם לבין מערכת הביטחון, עד כדי הפיכתם של בכירי המערכת לסוג של אויבי האומה. עשרות שנות התמסרות למשימות ביטחון לא עמדו לבכירים הללו כשאסון אוקטובר אירע – די במקרה – דווקא במשמרת שלהם, וכתוצאה מעייפות חומר כללית. אחרי הרצי הלוי מגיע עכשיו תורו של רונן בר לעלות על המזבח.
