חברת הכנסת סון הר־מלך התלוננה השבוע כי איש לא טרח להודיע לה על שחרור רוצח בעלה. זו הייתה תלונה מוצדקת נגד רשויות המדינה הנוגעות בדבר, אך היא גם קובלנה כללית: שחרור המחבלים הסיטוני במסגרת עסקאות החטופים עובר פה בדממה, עד כדי זלזול עמוק ברגשות אלה שרוצחי יקיריהם שולחו לחופשי. מדובר במאות משפחות, כנראה יותר מאלף. הן לא מעניינות את הציבור הרחב. דעתו מוסחת כליל לעניין אחד בלבד, נושא נצחי: המלחמה, המלחמה והמלחמה.
ומי מסיח? משעמם כבר להתלונן, אבל שוב התקשורת. היא אינה מרפה לרגע מהנושאים הללו, מחטטת בהם כמו איוב המתגרד בפצעיו בתוך האפר: עוד תוכנית רדיו על הפקרת התצפיתניות, עוד כתבה טלוויזיונית נרחבת בעניין המחדל המודיעיני, עוד ריאיון עם בן משפחה של חטוף או עם חטופה משוחררת, ובין לבין "חשיפה" של הקלטות סתר ממפגשים סגורים כביכול בין בכירים במערכת הביטחון לקרובי החטופים והמשפחות השכולות. וכמובן, התחקירים, הו התחקירים. מצד אחד התקשורת מונה באדיקות את מספר ימי המלחמה, כבר יותר מחמש מאות, מצד שני היא עוסקת בה כאילו פרצה רק אתמול, ומונעת בכך אפשרות של החלמה לאומית. תעשיית פוסט־טראומה במיטבה.
אשת איוב הציעה לו בשעתה פתח מילוט אובדני מצרותיו, ולכאורה זוהי גם ההצעה התקשורתית העולה מהעיסוק הכפייתי בפצעי המלחמה. הרי מה כבר אפשר לעשות עם שפעת האייטמים הזאת והררי התחקירים חוץ מלשאול את נפשנו למות? להדיח את הרמטכ"ל? הוא כבר התפטר. את ראש השב"כ? אל דאגה, הוא בדרך החוצה. את ביבי? כנראה רק בקלפי. בסופו של דבר גורל התחקירים יהיה כגורל הפרוטוקולים של ועדת אגרנט. במשך שנים רבות הם פרנסו את העיתונאים ואת יצר הסקרנות של ההיסטוריונים, אבל הערך המוסף שלהם לביטחון המדינה היה זעום. ממצאי אגרנט מילאו מקום שולי בשיקום צה"ל אחרי 1973 ובמניעת הפתעות עתידיות. גם הפתעת אוקטובר 2023 נפלה עלינו כרעם ביום סתווי, ולא בגלל מחדל נקודתי כזה או אחר של איש זדון כלשהו, אלא בעקבות מחדל רוחבי, מחדל צבאי, מודיעיני ומדיני.
אגב, שידור הקלטות ממפגשים סגורים של נפגעי טבח 7.10 עם בכירי צה"ל אינו הישג עיתונאי מפואר בלשון המעטה. הוא עושה שימוש כעור בעיקרון – הקדוש, כאילו – של "להם מותר להגיד הכול". ניחוח לינץ' מרחף באוויר. הקורבן התורן השבוע היה אלוף ירון פינקלמן, שנאלץ לספוג בדממה תוכחות משפילות במיוחד מפי אב שכול. מה הוא כבר יכול היה להשיב? האם באמת חשוב שכל האומה תשמע?
נכון, התחקירים מצמררים, המחדל נורא, אין קץ לכאבן של המשפחות השכולות ולחרדה של קרובי החטופים שטרם שוחררו, אבל אסור לשכוח: צה"ל הוא צבא העם, פרצופו כפרצופנו, וכך גם המטכ"ל וצמרת השב"כ. כשמיידים בהם אבן היא פוגעת בנו.
