ביום שישי שעבר נכנסנו להשקות עציצים בבית של חברים בקריית־שמונה. הפעם האחרונה שבה הם ביקרו בבית הייתה לפני חודשיים. הבית בפנים נראה שמור, אבל הצמחייה היבשה סביבו והרחוב השמם העידו על היעדרה של תכונה אנושית לאורך תקופה ממושכת. על פי החלטת הממשלה, השבוע היו אמורים תושבי קריית־שמונה לחזור לבתיהם, אך רבים מהם טרם שבו ואינם מתכוונים לעשות זאת בשבועות הקרובים. החזרה באמצע שנת לימודים, רגע לפני פורים וזמן לא רב לפני חופשת הפסח, אינה פשוטה עבור הילדים ובני הנוער שכבר השתלבו במסגרות חינוך אחרות במקום משכנם הזמני ברחבי הארץ.
בדיוק השבוע לפני שנה נקראו תושבי שדרות לחזור לבתיהם. בכנס המנהלים של הציונות הדתית, שהתקיים בשבוע שעבר, ביקשתי מראש עיריית שדרות אלון דוידי שייתן עצה או שתיים מניסיונו לאנשי קריית־שמונה. דוידי המליץ להם להחיות את העיר מחדש ובמהירות. "הם צריכים להכניס למערכת החינוך את כל המרכיבים שרק אפשר – הופעות, סדנאות וטיולים. העיר חייבת לחיות כי אנשים חוזרים עם הרבה היסוס, והם צריכים לראות שהקהילה חוזרת יחד ועושה דברים טובים".
ישנם הבדלים לא מעטים בין החזרה של קריית־שמונה לחזרה של שדרות. תושבי שדרות חזרו אחרי חצי שנה, תושבי קריית־שמונה אחרי כמעט שנה וחצי. תושבי שדרות חזרו בעיצומה של מלחמה בעזה, תושבי קריית־שמונה חוזרים אחרי חודשים של הפסקת אש בצפון. תושבי שדרות חזרו לעיר עם עירייה בתפקוד גבוה, ואילו תושבי קריית־שמונה חוזרים לעירייה בתפקוד נמוך, עם מערכת בחירות ארוכה שרק השבוע הסתיימה. בסופו של דבר, לכל יישוב שתושביו פונו ישנו הסיפור הייחודי שלו, והחזרה הביתה היא בהתאם.
גם לקיבוץ ניר־יצחק, אחד הקיבוצים הגדולים בחבל אשכול, יש סיפור ייחודי. בחדירת המחבלים לקיבוץ ב־7 באוקטובר נרצחו שמונה מחבריו, וגופותיהם של שניים מהם, טל חיימי וליאור רודאיף, עדיין בעזה. בתחילה פונו חברי הקיבוץ לאילת, ובהמשך לקיבוץ איילות. בספטמבר האחרון, כחלק מתהליך השיקום, הקהילה התפצלה: כמחצית מהמשפחות חזרו לקיבוץ, ושאר המשפחות עברו למגורים זמניים בקיבוץ משאבי־שדה ובמקומות נוספים בארץ.
אלה חיימי, אשתו של טל ז"ל, שנפל על הגנת הקיבוץ, נותרה עם שלושה ילדים כשהיא בתחילת היריון. בהתחלה לא נודע מה עלה בגורלו של טל, ואלָה הייתה משוכנעת שהוא בחיים ושהוא יחזור. רק לאחר חודשיים התבשרה על הירצחו ועל החזקת גופתו בעזה. לפני עשרה חודשים היא ילדה את בנם הרביעי, לוטן, שלא יזכה להכיר את אביו. במעבר מאיילות למשאבי־שדה החליטה חיימי שהיא לא חוזרת לקיבוץ עד שגופתו של בן זוגה לא תחזור מעזה. "היה לי ברור שאני לא מסוגלת להמשיך הלאה עד שטל לא יחזור", היא אומרת. "הרגשתי גם כמו ספורטאי שנפצע וצריך תקופת החלמה לפני שהוא חוזר להתאמן".
אלה חיימי: "אני לא עושה כל מה שאני יכולה להשבת טל ז"ל, כי אני מקדישה את כולי לילדים. המאבק שלי הוא קודם כול על השפיות שלהם"
השבוע, בחדר שלה בכפר הנופש של משאבי־שדה, היא מדברת אחרת. "היום אני יודעת להגיד שנחזור לקיבוץ לפני שטל ישוב, כי הילדים מאוד רוצים לחזור וגם צריכים את זה. החזרנו את הבית בקיבוץ לשימוש, ובחודשיים האחרונים התחלנו להגיע לשם לסופי שבוע. זה עדיין מאוד קשה. בניגוד לחדר שלי כאן במשאבי־שדה, בבית הכול נוכח – האופניים והנעליים וכל החפצים של טל. ניר־יצחק כולו הוא מקום עצוב, כי הוא מלא בזיכרונות גם מ־7 באוקטובר וגם מהחיים שהיו לנו לפני כן. דווקא עכשיו, כשמשפצים את הקיבוץ ויש אווירה של התחדשות, זה מקל מעט על החזרה".
במותם ציוו
במסגרת ההיערכות לחזרה ואיחודה מחדש של הקהילה, יצא לאחרונה הקיבוץ בקמפיין גיוס המונים תחת הכותרת "יחד מחזקים את ניר־יצחק". בהתחלה, משתפת חיימי, היא לא הבינה מדוע יש צורך בקמפיין כאשר מִנהלת תקומה אחראית לשיקום יישובי העוטף בתקציבי מדינה. "כשנכנסתי לעומק העניינים הבנתי שלמדינה יש את הקצב שלה. יש כספים שעוד לא הגיעו, ואנחנו רוצים לחזור לקיבוץ בסוף חודש יוני. בנוסף, התקציבים של המדינה מוקדשים בעיקר לתשתיות, והגיוס מיועד בעיקר למתחמים טיפוליים ולבניית מסגרות חינוך בלתי פורמליות. אלה דברים חשובים מאוד כדי לקדם חזרה של משפחות כמו שלנו לקיבוץ".
לפני 7 באוקטובר הייתה אלה אחראית למשאבי אנוש במחלבת טרה. כעת היא בחופשת לידה ארוכה עם בנה הפעוט. "הוא מרפא אותי ומסיח את דעתי מהכאב", היא אומרת.
טל ז"ל היה מהנדס מכונות, וניהל מחלקה במפעל רביב בקיבוץ רביבים. לאחר שנודע על הירצחו, קברה המשפחה בבית הקברות של רביבים את הקסדה שלו שנמצאה בשער הקיבוץ. "אני לא עושה את כל מה שאני יכולה להשבתו, כי אני מקדישה את כולי לילדים. זה גם מה שטל היה רוצה וזה מה שצריך. המאבק שלי הוא קודם כול על החיים שלהם ועל השפיות שלהם, ואני שמחה שיש אחרים שפעילים יותר להשבתו".
אלה היא דור שני בניר־יצחק, טל היה דור שלישי. הם גדלו יחד והפכו לזוג בסיום התיכון. לאחר מבצע צוק איתן גויס טל ליחידת המילואים "שועלי אשכול", שנועדה להכווין כוחות מחוץ לרצועה כדי לשמור על השדות החקלאיים. במקביל הוא היה מפקד כיתת הכוננות של ניר־יצחק וסגן רבש"ץ. "אף פעם לא דיברנו על תפקיד כיתת הכוננות, ולא עלה בדעתי שיש בכך סיכון", מספרת אלה. "הוא היה מאומן מאוד, גם בגלל ההתעקשות של הרבש"צים בניר־יצחק שחברי כיתת הכוננות יחזיקו נשק ארוך בבית".
חברי כיתת הכוננות קפצו מיד באותו בוקר, ולחמו לבדם מול עשרות מחבלים. "ראיתי במצלמות את הלחימה של טל, ובהתחלה לא הסתדר לי שזה הוא. הוא היה נראה שם כמו לוחם סדיר בסיירת צנחנים. רק בריצה שלו ניתן היה לראות שהוא בחור בן 40. אני כל הזמן אומרת לעצמי שטל נלחם ונהרג ושילם את המחיר הכי כבד כדי שנוכל לחיות בניר־יצחק. בתחושה האישית שלי, אם הייתי יכולה לנהל איתו שיחה, ברור לי שהוא היה רוצה שנחזור לקיבוץ. זו המחויבות שלנו כלפי טל ושאר החברים שנפלו, לחיות שם חיים שמחים ומלאים".
