באין ועדת חקירה ממלכתית לנסיבות שהביאו למתקפת 7 באוקטובר, התנדב שב"כ לייצר למערכת הפוליטית דו"ח מקיף משלו, מלווה במסקנות חד־משמעיות. באופן מעורר דאגה, בתחקיר הפנימי של הזרוע הביטחונית הקריטית ורבת־הזכויות הזאת, החוקרים מצאו לנכון להפנות אצבע מאשימה החוצה. אפשר להתווכח על היומרה לחקור ולהסיק מסקנות לגבי גופים אחרים, ועוד מצד מי שנוגע כל כך בדבר; אולם המדאיג באמת בתחקיר שהציג שב"כ בראשות רונן בר נוגע לתפיסות המהותיות המצויות עדיין אצל ראשינו ויועצינו, כפי שעולה מהשורות.
תחקיר שב"כ מנוסח כמובן בצניעות מופגנת, "בראש מורכן בפני אלה שנלקחו מהם חייהם, בפני אלה שנפגעו בגופם ובנפשם, בפני אלה שנגזלה מהם חירותם, שנחטפו והוחזקו באכזריות, בפני בני המשפחות והחברים אשר נושאים עמם את הכאב ואת הקושי, ובפני אלה שנאלצו לעזוב את בתיהם". שירות הביטחון הכללי מודה שלא זיהה את מתקפת חמאס שבדרך, מכה על חטא היעדר המודיעין האנושי ברצועת עזה כולה, וגם לוקח אחריות – מעורבת בביקורת גלויה על הצבא – נוכח פערי מידע ונתק בין גורמי הביטחון השונים.
התחקיר מזכיר גם את ההערכה המוטעית שחמאס מתמקד ביהודה ושומרון, ולא מתכנן פריצה מכיוון עזה. שב"כ מודה במילים פתלתלות שהסתמך על המכשול מול הרצועה ועל המענה המבצעי של צה"ל במקרה של מתקפה, ומכיר בכך שהקונספציה על כוונות חמאס לא אותגרה דייה.
אולם בסעיפים המתייחסים למניעיו של חמאס לצאת למסע ההרג, נפתח מעין כתב אישום נגד הצמרת המדינית. התחקיר מפנה אצבע מאשימה לעבר ההתמכרות לשקט, מבקר את אישור העברת הכספים הקטאריים לחמאס, ומציין גם את היחלשות ההרתעה הישראלית.
למה להציק לאויב עם עלייה יהודית למקום המקודש בלב בירת ישראל? למה לקחת מרוצחי יהודים את תענוגות הכלא המפנק?
אכן, "שקט ייענה בשקט" מבית היוצר של נתניהו היא סיסמה איומה כשמבינים שישראל הקטנה היא וילה בג'ונגל. דרי הווילה אמורים לחיות בהיכון לקראת פריצת חיות הטרף, ואף לנקוט צעדים שלא יאפשרו להן להתקרב. לא יעלה על הדעת שבעל הבית – ואגב, גם שומרי הווילה לסוגיהם – יבסס את כל תפיסת הביטחון המקומית על מידת התיאבון המשוערת של הטורף. שקט, כידוע, הוא טקטיקה מתבקשת מצד החיה רגע לפני ההתנפלות.
אלא שהביקורת המוצדקת הזאת על ממשלת ישראל ועל העומד בראשה לא אמורה לבוא מצד שירות הביטחון הכללי שלה, בוודאי לא במסגרת תחקיר פנימי של השירות עצמו. בשביל ביקורת כזאת יש אופוזיציה, תקשורת, רשתות חברתיות ומומחים בעלי אג'נדה או נטולי אג'נדה. בהיבט הזה, לראש השב"כ אין יתרון על פני כל אזרח אחר. למעשה, תפקיד השירות הוא להיות יועץ ומתריע עבור הממשלה, ולא להפך. הוא לא אמור לקנות ממנה את גישת "שקט ייענה בשקט", אלא להזהיר מפני תוצאותיה או לפחות מהאפשרות שמדובר בשקט מדומה.
אבל הסעיף המדאיג יותר בתחקיר של שב"כ הוא הטענה ש"משקלם המצטבר של ההפרות בהר הבית, היחס לאסירים והתפיסה כי החברה הישראלית נחלשה בגין הפגיעה בלכידות החברתית, כל אלה היוו זרזים להחלטה לצאת למערכה". הבנתם נכון, החרפת התנאים לאסירים הביטחוניים ועלייה של יהודים להר הבית הן, מבחינת שירות הביטחון הכללי, חלק מהסיבות שהביאו את חמאס לתקוף בשמחת תורה תשפ"ד. יש להניח שגם טענת הסדקים בלכידות החברתית לא מפנה אצבע מאשימה אל מי שהבעירו כבישים ועצרו את המדינה במאבקם חסר הגבולות נגד הרפורמה המשפטית, אלא למי שנבחרו כחוק וביקשו לחולל שינוי שאפילו בשורות האופוזיציה הודו בעבר בנחיצות שלו לקיום הדמוקרטיה בישראל.
גם אם נניח לרגע את הדיון המהותי על האסירים והר הבית, מאחורי המסקנה הזאת עומדת איתן הקונספציה שהביאתנו עד הלום: אם רק נהיה טובים יותר לאויב, הוא לא ירצה לפגוע בנו. אז למה להציק לו עם עלייה יהודית למקום המקודש בלב בירת ישראל? למה לקחת מרוצחי יהודים את תענוגות הכלא, על ההשכלה הגבוהה ותנאי המגורים והתזונה המפנקים שהתרגלו אליהם?
כל העיוות המוסרי והרעיוני של הסכמי אוסלו מתכנס לפסקה אחת שמשמרת מכל משמר את תפיסת העיוורון לכוונותיו האמיתיות של האויב. באופן סמלי כל כך, מתוך כלל התחקירים של השבועות האחרונים עולה השיתוק מול טקסטים בערבית, והסגירה של אגפים רלוונטיים ללמידת השפה והתרבות של אויבינו. הלמידה הזאת קריטית להבנת הקודים הנשלחים בינם לבינם, וכשמבטלים אותה – עוצמים עיניים ואוטמים אוזניים של מדינה שלמה. ממש כמו בהתעקשות להתעלם מהמסרים הגלויים שהשמיע יאסר ערפאת בערבית בימי אוסלו, גם היום מישהו החליט שלא חייבים להבין כל מילה של האויב. מה כבר יכול לקרות?
בשנה וחצי האחרונות טרחו מבקשי נפשנו להדהד בסיסמה קליטה את שאיפותיהם האמיתיות: From the River to the Sea. כל מדינת ישראל, כולה. לא התנחלויות, לא שטחי איי ולא סי. הכול. אש"ף עשה ככל יכולתו כדי שנבין את הרמז כבר ב־1964, שלוש שנים לפני שההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה בכלל אפשרות. השם שלו מבהיר היטב שמטרתו היא שחרור פלסטין. אבל אנחנו קראנו לו "הנהגת הרשות הפלסטינית", וסגרנו את הפינה ואת בלוטות הדעת. פעם אחר פעם האויב מבהיר שהוא נלחם בנו לא מתוך ייאוש נוכח המדינה שלא קמה לו, אלא מתוך תקווה להעלים את המדינה שקמה לנו.
