החוב הפדרלי של ארה״ב הוא 36.2 טריליון דולר, נכון לתחילת 2025. הפעם האחרונה שהתקציב הפדרלי היה מאוזן – כלומר, כשממשלת ארה״ב לא הייתה צריכה ללוות כסף כדי לשלם על ההוצאות שלה – הייתה ב־2001. החוב העצום הזה מאיים על היציבות ארוכת הטווח של הכלכלה, והוא יטיל עול גדל והולך על התקציב הפדרלי: נתח נכבד מהם שיופנה לתשלום החובות והריבית עליהם. דונלד טראמפ רוצה לאזן את התקציב ולצמצם את החוב, והשאלה היא איך עושים את זה.
שתי הקטגוריות הראשונות בתקציב 2024 של הממשל הפדרלי היו הביטוח הלאומי וביטוח הבריאות. כ־24 אחוזים מהתקציב הפדרלי מופנים לביטוח הבריאות מדיקר, מדיקייד ועוד תוכניות בריאות, וכ־21 אחוזים מופנים לביטוח הלאומי. התוכניות הללו פופולריות מאוד, והקיצוץ בהן עלול לפגוע קשות במפלגה הרפובליקנית בבחירות האמצע.
אז מה נשאר? הקטגוריה הבאה היא תקציב הביטחון, כ־13 אחוזים מהתקציב. לכאורה ארה"ב לא יכולה להרשות לעצמה לקצץ בו, בשעה שיש מלחמה באוקראינה, איום איראני במזרח התיכון ומאמצי חימוש גוברים בסין. אבל אם נוציא את שלוש הקטגוריות הגדולות ביותר אל מחוץ לרשימת הקיצוצים, איך טראמפ אמור להשיג תקציב מאוזן?
אולי – אולי, אם טראמפ יוכל לקצץ בתקציב הביטחון… אבל בשביל זה צריך לצמצם את האיום מרוסיה ומסין.
לכאורה, הרעיון אבסורדי. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה", אומר הפתגם הלטיני הידוע. מי שמקצץ בתקציב הביטחון מכין את עצמו לצרות. אך העולם הדיפלומטי של הרומאים לא הכיר הסכמי בקרת נשק. מאמצים דיפלומטיים יכולים לגרום למדינות לקצץ באופן הדדי בתקציב ההגנה שלהן כדי להשיג מידה מסוימת של שלום. הסכמי בקרת נשק במהלך המלחמה הקרה הקטינו את הסיכון למלחמה גרעינית. מה אם טראמפ יוכל להשיג הסכם בקרת נשק עם רוסיה וסין, שיביא את כל שלוש המעצמות לצמצם את תקציב הביטחון שלהן?
זה נשמע מטורף, אך לא חסר תקדים. ב־1922, חמש מדינות – ארה"ב, בריטניה, איטליה, צרפת ויפן – חתמו על הסכם בקרת נשק שהגביל את גודל הצי שלהן. לצרפת ואיטליה לא באמת היה צי שיאיים על האמריקנים. ליפן ובריטניה כן. בהסכם וושינגטון הצליחו האמריקנים, במשיכת מכחול (או ליתר דיוק עט), לקצוץ את האיום הימי עליהם מהאוקיינוס האטלנטי והשקט למשך כמעט עשרים שנה.
השגת הסכם בקרת הנשק עם רוסיה וסין מתאימה לגישה של טראמפ. טראמפ מחפש עסקאות והוא אוהב לחשוב בגדול. למה להוציא מיליארדים על טנקים וטילים, כשאפשר לסגור עסקה עם היריב?
הרי גם סין וגם ארה"ב ישלמו מחיר יקר מאוד אם יצאו למלחמה. רוסיה בקושי מצליחה לקיים את המאמץ המלחמתי שלה באוקראינה, אז מרוץ חימוש נגד אמריקה הוא כרגע מעבר לכוחותיה. למה ששלוש המדינות לא יסכימו לצמצם את ההוצאה הצבאית, ולהפנות את המשאבים שלהן ממרוץ חימוש לתחומים יצרניים יותר? עסקה גדולה תוכל לאפשר לארה"ב לחתוך בתקציב הביטחון – וגם למנוע מלחמת עולם.
מנקודת המבט הזאת, המהלכים של טראמפ מול רוסיה ואוקראינה ברורים יותר. טראמפ רוצה להתקרב לרוסיה ולהרחיק אותה מסין כדי שיוכל ללחוץ את בייג'ינג להסכים על בקרת נשק. אם סין לא תסכים להשתתף, טראמפ פשוט יסגור הסכם עם הרוסים ואז יפנה את כל המשאבים של אמריקה למזרח אסיה, ויביס את סין במרוץ החימוש.
אוקראינה היא רק חלק מההסכם הרוסי־אמריקני. בלי הסכם שלום או הפסקת אש באוקראינה, האמריקנים יצטרכו להמשיך לאכוף את הסנקציות על רוסיה ולחשוש מפלישה רוסית לארצות הבלטיות. הסיוע הצבאי האמריקני לאוקראינה הוא מנוף לחץ חשוב על פוטין, אבל הוא גם עולה הון לארה"ב – לדעת טראמפ – ויש לנסות לצמצם אותו, ואף להפסיק אותו באמצעות הסכם הפסקת אש.
לטראמפ יש חיבה לדיפלומטיה לא־קונבנציונלית. הוא הוכיח זאת בכהונה הראשונה שלו במגעיו הדיפלומטיים עם צפון קוריאה. אולי בכהונה השנייה הוא רוצה משהו גדול פי כמה: עסקה שתעצור את מרוץ החימוש העולמי.
