מסאפר יטא הוא איזור הררי בדרום הר חברון, שבו 19 כפרים פלסטיניים בלתי מוכרזים. הוא מוכרז כשטח אש משנות השמונים. מסמכים שהתגלו מתקופת ההכרזה מראים שהייתה סיבה פוליטית מאחורי ההכרזה. יש גם השלכות לסיפור – ניהול על ידי המנהל האזרחי. הגבלות של מים ושל בנייה.
איך אתם עם העובדות האלה?
הסרט 'אין ארץ אחרת' זכה באוסקר על סרטים דוקומנטריים. הוא נוצר על ידי 4 יוצרים, 2 ישראלים־יהודים, 2 פלסטינים־ערבים. לא ראיתי אותו. כמוני גם 99.9 אחוז מתושבי ישראל לא ראו (יש לינק פתוח באתר של שיחה מקומית, למעוניינים. אני ראיתי את חלקו). הוא זכה באוסקר ולכן קיבל קצת יותר תשומת לב מאשר סרטים דוקומנטריים אחרים על הנושא, אני לא רואה לנכון לכתוב טור על הסרט. כי, כאמור, לא ראיתי, אבל אני לא חושב שזה הפריע להרבה אנשים אחרים בפיד שלי.
קראתי כך: על המשפחה שהפיקה את הסרט שהיא כך וכך. על הצופים בו. על כך שהפרס הוא, ללא ספק, ממניעים אנטישמיים (על כך בהמשך). על שהסרט לא מזכיר ולו במילה את השביעי באוקטובר (מפי מישהו שלא צפה בסרט אבל כך שמע). על יהודים שהם לא יהודים וערבים שאינם ערבים. על שזה לא באמת סרט דוקו מנומק אלא כתבת חדשות ארוכה. על שאין הקשר, אין נימוק, אין את השיח המשפטי, שהוא מוטה או שהוא אנטישמי בעצמו. שימו לב – כל זה נכתב בידי אנשים שהודו שהם לא צפו בסרט, אבל 'כך שמעו'.
זה דבר מוזר מאוד לעשות, אם נודה בכנות. המניע המרכזי לבקר סרט מהסוג הזה הוא שהוא מציג תמונה מעוותת – במקום לתעד את המציאות כפי שהיא, הוא בוחר את מה שנכון לו ומחזק אותו, משאיר בחוץ את מה שיכול לפורר את הנרטיב המרכזי שלו, לא מנמק עם סיבה ותוצאה, לא מעניק הקשר – אתם יודעים, כל מה שהופך משהו מ'סיפור' ל'עובדות'. הבעיה היא, אם אני רגע עושה סדר, שהסרט הוא לא 'אובייקטיבי' או 'אמין', ומי שצופה בסרט לא מקבל את התמונה המלאה והנכונה אלא אסופה שגורמת לו להבין משהו אחר מהמציאות.
אלא מה, כשכותב את זה מישהו שלא צפה בסרט, אני מבין שמה שהנחה את הכתיבה שלו זה לא המציאות, קרי, הסרט עצמו, אלא הנחת המוצא שלו. במילים אחרות, הביקורת עליו זהה לביקורת שהוא משמיע – הסרט משמש ככלי בתוך הנרטיב שלו. הוא מבין שהסרט מתנגד לתפישת העולם שלו, ומשתמש בשיח הציבורי כדי לבקר את הסרט. יכול להיות מאוד שהביקורת שלו נכונה, יכול להיות שהיא שגויה, אין לי מושג וזה לא מה שחשוב כאן, כי מראש שאלת האמינות של הסרט לא ניצבת כאן על השולחן כמו שאלת ההתנצחות הפוליטית, השימוש בכל כלי אפשרי כדי לריב עם הצד השני, במידה וזה עוזר לי.
במילים אחרות, מה שחשוב יותר (בעיני) הוא שהתהליך כאן הפוך – הוא לא מסתכל על המציאות, מגבש דעה ומגיב אליה, אלא מתייחס למציאות רק על בסיס האמונות והעמדות הפוליטיות שהוא מאמין בהן מלכתחילה. למעשה, המציאות חסרת משמעות כאן, השיח הוא הכל. אם זה תומך בטענות שלי, אני אטען את זה כדי להיכנס בצד השני. אם זה לא תומך, אני אתעלם מזה באלגנטיות. וזה עוד יוצרי התוכן. צרכנים של התוכן שצורכים אותו דרך פריזמה ספציפית יכולים לא לדעת חלקים מסויימים לעולם.
אני נזהר במילותי כדי לא להגיד 'קונספציה', אבל באותה זהירות אגיד שהתפרסמו לאחרונה התחקירים הצבאיים סביב ה7.10, על חלק מהדברים, ובין העקרונות המובילים ניכר אותו ניתוק מהמציאות, כלומר הניסיון להתנתק מהשטח ולהסתכל על הדברים לא לפי מה שקורה אלא לפי ההתאמה של הדברים לסיפור שאני מספר לעצמי. לא שאני מזלזל בכוחם של סיפורים, אבל אני מציע שאם אנחנו מתייחסים אליהם, שלא לומר, מבקרים אותם, אולי כדאי להניח לעצמנו לצפות בהם מלכתחילה.
