בטקס האוסקר שהתקיים השבוע זכה הסרט הישראלי-פלסטיני "אין ארץ אחרת" בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. הוא עוסק בפלישת ערביי יטא שבהר חברון לשטח האש 918, אזור המכונה מאספר יטא. הסרט מצולם מזווית עיניהם של הפולשים, הרואים בצה"ל, בבג"ץ, במתיישבי ההר ובישראל כולה כובשים אכזריים המתעמרים באזרחים תמימים.
5 דקות לתוך הסרט מובאים קטעים ממהדורות חדשות ברחבי העולם שמספרות על הגירוש של הפולשים, המתואר כגדול ביותר מאז שישראל שחררה את יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים. באף אחד מהדיווחים לא מוסבר מדוע בג"ץ, אחרי שני עשורים של דיונים, גזר עליהם גירוש. הסיבה השולית שמדובר בפולשים שהגיעו לשטח לא להם אינה מוזכרת כלל.
זוהי למעשה האסטרטגיה של הסרט כולו: להציג סיטואציות בלי רקע ובלי הקשר, כך שכל האירועים מרחפים בחלל. הבנייה של הסרט באופן הזה לא רק יוצרת מצג שווא ביחס לאירועים אלא גם נותנת תחושה שהכול שרירותי – כאילו אין דיון, אין מסמכים, אין מפות, אין הסכמים, אין היסטוריה ובטח שאין צדק.
האמת שמי שעוקב בתשומת לב אחרי הסרט יכול לראות את השקר מציץ. למשל, רגעים ספורים אחרי שמספרים לנו שהערבים הגיעו בשנות ה-30 למקום שכוחות צה"ל הרסו בדיוק, המצלמה עוברת לבית של אבא של באסל, אחד מבמאי וגיבורי הסרט, הבית שהוא גדל וחי בו, שנמצא בכפר ובנוי לתלפיות שנים רבות. את הבית הזה אף אחד לא הורס, ויש לכך סיבה טובה: הכפר חוקי, וזאת לעומת האתר שבו צולמה הסצנה הקודמת שנמצא בעומק שטח האש, במרחק של קילומטרים מהכפר.
מצילומי הסרט ומהערבוב בין המקומות והזמנים אי אפשר להבין את זה, רק סיור בשטח מבהיר את המרחקים והאבסורד בחיבור ביניהם. בכלל, מאספר יאטא הוא אזור עצום בגודלו שכולל מאות דונמים, אבל את זה לא הייתם יכולים לגלות רק מצפייה בסרט כי פרטי המידע הקריטיים האלה, כמו רבים אחרים, מושמטים מהעלילה באופן מכוון כדי לעצב עלילה כוזבת שמשרתת את הנרטיב הפלסטיני.
הסרט עמוס רגעים קשים וחיכוכים אשר מעורבים בהם ילדים ונשים, זקנים ופצועים. מאבקים זה לא דבר יפה, ולצערנו אנחנו שבעים מהם. אבל רבים מהרגעים הם חלק מתסריט כתוב היטב של כוחות גדולים מהאנשים בשטח. למשל, מושיבים ילדים ללמוד בבית ספר שנבנה בכוונה תחילה במקום לא חוקי בלב המדבר, הרחק מהכפר (מובן שגם כאן לא מצוינים המרחקים הגדולים) – ואז משאירים אותם לשבת בכיסאות כשכוחות צה"ל מגיעים להרוס אותו.
כל זה כדי להרוויח משהו – במקרה הטוב עוד נתח מהשטח, ובמקרה הפחות טוב תמונות הרס שאיתן אפשר לרוץ לאו"ם או לאוסקר.
אגב, מי שמסתובב בפזורת המבנים במאספר יטא נדהם לראות שמעל כל פחון ואוהל מוצבות מצלמות אבטחה שלא היו מביישות בתי יוקרה, ועולות יותר מהמבנה עצמו. את המימון לא מחביאים: שלטים קטנים נושאים שמות של ארגונים מרחבי העולם ושל הרש"פ.
בהפגנה בעקבות הירי של חיילי צה"ל בהארון אבו-עראם בזמן החרמת ציוד, באסל צועק ואחריו המפגינים, "משני צידי החומה נעצור את ההרס". לצעקות מצטרף יובל אברהם, במאי הסרט הישראלי ואחד מגיבוריו, שמתעלם מהעובדה שבצד השני של החומה הוא עצמו גר. הפלישה שלהם לשטח האש היא רק חלק קטן מהתפיסה שאין נקודה בארץ ששייכת ליהודים, כולל הבית של אברהם בבאר-שבע. גם הוא כבוש.
במהלך הסרט שזורים דיאלוגים שונים בין שני הבמאים, הישראלי והפלסטיני. באחד מהם באסל מסביר לאברהם שצריך סבלנות, זה לא משהו שנפתר בעשרה ימים. סבלנות הוא אומר לו, סבלנות. בעולם המערבי הכול עובד מהר, זה לא הקצב של המדבר.
הוא צודק. אי אפשר באמת לנצח בשישה ימים, או כמו שמאיר אריאל אומר: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה".
המזל שלנו הוא שלא התחלנו ב־67' וגם לא בפסלונים מוזהבים נושאי ריח אנטישמי. גם לנו יש סבלנות, כי את זה שאין ארץ אחרת אנחנו יודעים כבר אלפי שנים, מאז שאברהם קנה ממש שם בסביבה חלקת אדמה.
