המחלוקת הפנים־ישראלית בנוגע לעתיד עסקת החטופים מומשגת ומפורשת בצורה שגויה. כך נהוג להבין אותה: צד אחד מדבר על חשיבות הניצחון והנחלת התבוסה לחמאס, וצד אחר מדבר על קדושת החיים והחשיבות של פדיון שבויים. מי שמדברים על הבסת חמאס מבטאים את האינטרס הלאומי ומעמידים את הקולקטיב מעל ליחיד, ומי שמדברים על קדושת החיים מעמידים את החיים והחופש של היחיד מעל האינטרסים של הקולקטיב.
כאשר הדילמה מוצגת כך, העמדות מתארגנות היטב לפי קווי השבר המוכרים: הצד הליברלי של המפה, ששם במרכז את היחיד, תומך בעסקה. הצד הלאומי של המפה, ששם במרכז את הקולקטיב, מתנגד להמשך העסקה. בקלות כזאת הופכת המחלוקת על החטופים למחלוקת בין ימין לשמאל, וכך היא עוברת פוליטיזציה מלאה.
הבעיה היא שההמשגה הזו כושלת בתיאור המציאות. הסקרים המעודכנים ביותר מספרים לנו שני סיפורים על החברה הישראלית: רוב גדול של הישראלים מזדהים עם הימין, ורוב הישראלים בעד המשך העסקה. ההמשגה הזאת כושלת מפני שהמחלוקת על החטופים אינה מקרה פרטי של ההתנגשות בין לאומיות לליברליזם. יש כאן משהו אחר לגמרי: התנגשות בין לאומיות ללאומיות.
הרוב הישראלי שתומך בעסקה מכיר היטב את הלקחים שלמדנו והפקנו מעסקאות קודמות, שבהן שחרור מחבלים הביא לרצח יהודים. הוא מודע לכך ששחרורם של אלפי רוצחים לבתיהם עשוי להתסיס את השטח ולהביא לערעור המצב הביטחוני. על אף המודעות המוגברת לסכנות שבעסקה, הוא תומך בה.
כך יש לנסח את עמדת הרוב הישראלי: אנחנו מוכנים לסכן את הביטחון הלאומי שלנו כדי להוציא את אחינו מהגיהינום. מדוע אנחנו מוכנים לעשות זאת? מפני שהם אחים שלנו.
כל מי שחי בישראל בחודש האחרון מרגיש זאת. אגם ברגר היא אחות שלנו, אלי שרעבי הוא אח שלנו. כשהוא במיטבו, הרגש הלאומי גורם לאנשים לחוש קרבה משפחתית כלפי אנשים שלא הכירו מעולם. תחושת האחווה היא סימן ההיכר המובהק ביותר של לאומיות משגשגת.
שני דברים קורים לאנשים לאומיים: הם חוששים לביטחון הלאומי, והם מלאים בסולידריות לאומית. עסקת החטופים מפרידה בין שני ההיבטים הללו, ועשויה להביא אותם לידי עימות חזיתי. במילים אחרות, אין כאן מחלוקת בין לאומיים לליברלים – יש כאן התנגשות בין שני הפירות של הלאומיות עצמה. הסולידריות הלאומית שלנו והדאגה לביטחון הלאומי שלנו מתנגשים זה בזה.
מבין שניהם, נראה כי ההחלטה הרציונלית היא לבחור בסולידריות, להצטרף לרוב הישראלי ולתמוך בהמשך העסקה. נסביר מדוע.
במהלך המלחמה, חיילים פצועים רבים הביעו אותה משאלה: לשוב לפלוגה ולהמשיך להילחם. בשנה האחרונה נדהמנו מהרוח הישראלית, שהייתה מלאה באלטרואיזם, בגבורה ובנכונות של רבים כל כך למסור את נפשם למען מדינתם. החברה הישראלית התברכה בתחושת סולידריות שבלעדיה לא היינו מנחיתים מהלומות קשות ויעילות כל כך על רשת הפרוקסי של איראן. במקרה של ישראל, הסולידריות אינה מנוגדת לביטחון הלאומי – היא הבסיס של הביטחון הלאומי.
אם נחליט לוותר על שלב ב' כדי לשוב לעוד חודשים ארוכים של לחימה עצימה ברצועת עזה, אנו נשתנה.
זהו אחד הרעיונות החשובים ביותר שהרמב"ם הטמיע בחוכמה הקולקטיבית של המסורת היהודית: אנחנו ניעשה למה שאנחנו עושים. פעולותינו לא רק משקפות את האישיות שלנו, הן גם מעצבות אותה. במקרה הזה, הן מעצבות את האישיות הקולקטיבית שלנו.
אם נוותר על ההזדמנות להוציא את האחים שלנו מהגיהינום, יתכן שנצליח להכות באויבינו, אבל ננחית גם מהלומה על הערבות ההדדית שלנו. בטווח הארוך, ללא סולידריות, ללא הנכונות של הישראלים לחרוג מגדרם למען אחיהם ואחיותיהם – אין רוח לחימה, אין רוח הקרבה ואין ניצחון. במילים אחרות, כאשר אנו עומדים מול הדילמה הטרגית שמעמידה את הסולידריות שלנו מול הביטחון שלנו, הוויתור על הסולידריות הוא גם ויתור על הביטחון שלנו.
הרוב הישראלי שתומך בעסקת החטופים מבקש גם להשמיד את חמאס. הוא אומר זאת שוב ושוב. המיעוט שמתנגד לעסקה לא מאמין לרוב. הוא חושד בו שהוא לא מתכוון למילותיו, ושאחרי שאחינו יחזרו הביתה לא נרצה להמשיך להילחם. החשש הזה מובן, אבל בימים אלה, כשאנו בונים מחדש את תפיסת הביטחון הלאומי שלנו, כדאי שנבסס אותה על חשדנות עמוקה כלפי האויבים שלנו ועל אמון בסיסי כלפי העם שלנו.
השאלה שעומדת על השולחן אינה רק מה אנחנו צריכים לעשות, אלא גם מי אנחנו רוצים להיות. אם לא נהיה אומה שדואגת לאחיה – גם לא נהיה אומה שמביסה את אויביה.
