אהרן הכהן נשא את שמות בני ישראל על שניים מבגדיו. על כתפות האפוד היו שתי אבני שוהם, ועל כל אחת מהן ששה שמות. בחושן המשפט היו שתים-עשרה אבנים שונות ועל כל אחת מהן נחקק שמו של אחד השבטים. אבני החושן הקרויות גם אבני מילואים, היו שונות זו מזו: אודם, פטדה וברקת, וכו'. אבני השוהם שעל כתפות האפוד נקראו "אבני זכרון לבני ישראל" ואילו על תפקידן של אבני החושן נאמר: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד".
יש שלש אפשרויות להסביר למי נועד הזיכרון, והן אינן סותרות אלא משלימות זו את זו. אפשרות אחת היא זיכרון עם ישראל לפני ה', ככתוב: "יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ" (תהלים ק"ה ח, קי"א ה). אפשרות אחרת: אהרן יזכור את היותו שליח של עם ישראל בכל עת שיבוא אל הקודש, לעבוד את עבודת ה'. ואפשרות נוספת: עם ישראל יזכור את ה', תורתו ומצוותיו, בבואם אל המשכן והמקדש ובראותם את הכהן לבוש בבגדי הכהונה. שלש האפשרויות הללו מופיעות בניסוחים שונים אצל פרשנים בכל הדורות. הנה מספר דוגמאות:
אפשרות א: "לזכרון – שיראה הקדוש ברוך הוא השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם" (רש"י שמות כח יב). "לזכרון לפני ה' תמיד: כי הוא למען חסדו רוצה להעלות זכרוננו לפניו ושנהיה שם נזכרים ונעשים תמיד" (עקידת יצחק שמות שער נא).
אפשרות ב: "שהאבנים ההמה יהיה סבה שיזכור אהרן תמיד במחשבתו ותפלותיו את בני ישראל ותשוטט בהם מחשבתו" (אברבנאל פרשת תצוה).
אפשרות ג: "אבני זכרון לבני ישראל: והוא שיהיה זכרונו יתעלה לפניהם תמיד לקבל עול מלכותו ולבלתי לכת אחרי אלהים אחרים" (עקידת יצחק שם). "שיזכרו בני ישראל ששמותם חקוקים באפוד לפני ה', ויתביישו לעשות עבירה" (משך חכמה שמות לט ז).
המושג זיכרון הוא רב-משמעי, והמענים השונים לשאלה למי נועד הזיכרון, כרוכים גם בשאלה מה משמעותו של הזיכרון. נבחן שלשה מובנים עיקריים של המושג זיכרון בתנ"ך. אין זאת אומרת שיש חפיפה בין שלשת המובנים האלה לבין שלש האפשרויות שמנינו בעניין למי נועד הזיכרון.
הפסוק "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בראשית מ כג), מדגים ממד ראשוני ופשוט של זיכרון: היפוכה של שכחה. שר המשקים הבטיח ליוסף שיזכירהו לפני פרעה ושכח את הבטחתו. הוא נזכר בקיומו של יוסף אחרי שנתיים, כאשר פרעה נזקק לפותר חלומות.
בספר קהלת יש משמעות אחרת לזיכרון: "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים: וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא" (קהלת ט יד-טו). נראה, שהכוונה איננה שאחרי זמן שכחו את האיש הזה, אלא שמתחילה לא הכירו בערכו ובחשיבותו. בהקשר הזה, מובנו של הזיכרון הוא הכרת החשיבות והערך של האדם ושל הדבר. פירוש זה מתאים יותר מן הקודם לרעיון הזיכרון לפני ה', שהרי לא יעלה על הדעת שיש שכחה לפני ה' יתברך במובן הראשוני של שר המשקים ויש צורך להזכיר את עם ישראל לפניו. סביר יותר לפרש שכתיבת שמות בני ישראל על האבנים נועדה להראות את מעלתם וחשיבותם לפני ה', בניגוד לאיש הנשכח מלב בספר קהלת.
ישנו מובן נוסף של זיכרון השכיח ברבות ממצוות התורה, וכיום, בעברית המודרנית, משתמשים בביטויים תודעה ומודעות עבור המובן הזה של זכירה. במצות תפילין נאמר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ט). במצות ציצית: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר טו לט-מ). בשבת: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה טו), וכן במצוות רבות נוספות. בכל המצוות האלה, המעשים והאותות נועדו לחולל תודעה. אדם מישראל אמור להיות מודע לנוכחות ה' בעולם, כל הזמן. הוא אמור לחיות בתודעה מתמדת של מחויבות למצוות, להיותו בן חורין, לקיומה של קדושה בעולם.
מצות זכירת שבת בימות החול, מחייבת לחיות בתודעה שבסוף השבוע תבוא שבת, ולכן כל דבר טוב שאדם מוצא במשך השבוע הוא אמור לשמור לשבת. בשבת עצמה עליו לזכור אותה במעשים כדוגמת הקידוש, ומתוך כך, להיות בתודעה שבתית לאורך כל היום, לכבד את השבת ולהתענג בה, כדברי הנביא: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' …" (ישעיה נח יג-יד).
בין כך ובין כך נמצאנו למדים, שחובת הזיכרון אינה מוטלת רק על הכהן הגדול, אלא מהווה חלק משמעותי מאד מחייו של כל אדם מאמין ושומר מצוות.
השנה, כמו ברוב השנים, קוראים את פרשת תצווה בשבת זכור, ולכן מתבקש לדון בעניין הזיכרון גם בהקשר של עמלק ופורים.
ההיבטים השונים של הזיכרון מאפשרים להבין את הסתירה לכאורה במצות עמלק: אנו נדרשים לזכור את אשר עשה עמלק כדי למחות את זכר עמלק. לכאורה, זו סתירה מיניה וביה. אם רוצים לְשַׁכֵּחַ את עמלק ולמחות את זכרו, מה טעם לקבוע לכבודו אירועי זיכרון שנתיים? עמים רבים שהיו קיימים בימי התנ"ך נשכחו ואבד זכרם, ורק את זכר עמלק אנו מקפידים לשמר, פן נשכחנו?
הפתרון לסתירה מבוסס על ריבוי המובנים של הזיכרון שנמנו לעיל. זכירה במובן של אי-שכחה, כזו של שר המשקים, או זכירה במובן של מודעות מתמדת לקיומו של הרוע בעולם וסכנותיו, היא החובה והמצווה של זכירת עמלק. לעומת זאת, מצוות מחיית זכר עמלק היא המצווה למחות את מעמדו וחשיבותו, ובעיקר, מחיית האידיאולוגיה שלו במובן של קהלת: "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא".
דווקא שכחת עמלק והעדר מודעות לקיומו ולסכנת הופעתו הם אלו שמאפשרים את הופעתה המחודשת של העמלקיות, כפי שראינו בדורות האחרונים, ושוב לצערנו, בשנתיים האחרונות. רק זיכרון במובן של מודעות מתמדת לקיומו ולסכנותיו האפשריות, יבטיחו שעם ישראל, בסיעתא דשמיא, ימשיך למחות את זכר עמלק עד אשר יאבד זכרו מתחת השמים, ויהיה השם שלם והכסא שלם.
