הכרזתו של שר המשפטים יריב לוין שלשום על התנעת המהלך להדחת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה לא הייתה הפתעה מרעישה. ההפתעה הייתה שזה קורה רק עכשיו, ולא לפני כמה חודשים. שאיפתם של מרבית שרי הממשלה להדיח את היועצת ידועה זמן רב. אך על אף הקונצנזוס בממשלה על הדחת היועצת והנימוקים הטובים לכך, הסיכויים להשלמת המהלך נראים אפסיים.
מערכת היחסים בין בהרב־מיארה ובין ממשלת ישראל ה־37 החלה ברגל שמאל עוד לפני הקמתה. ממשלת נתניהו הושבעה ב־29 בדצמבר 2022, שבועיים אחרי שהיועצת התנגדה פומבית למהלכים שהובילה הקואליציה המתגבשת.
בתזמון רגיש במיוחד, בעוד יושב ראש הליכוד בנימין נתניהו פועל להקמת ממשלת ימין, נשאה בהרב־מיארה נאום תקיף בכנס חיפה למשפט וביקרה כמה מיוזמות החקיקה שנועדו לסלול את הדרך לגיבוש הקואליציה: "הצעות החקיקה הנידונות בימים אלה, מה שמכונה לצערי 'בליץ החקיקה', אינן עומדות כל אחת בפני עצמה. הרעיון שנכון או ניתן לבצע שינוי עמוק במארג המשטרי באבחת חרב שגוי בעיניי. שינוי משטרי מהותי דורש חשיבה מעמיקה ושיקול דעת מושכל. הוא לא מתאים לחקיקת בזק, חלקה טרם הקמת הממשלה, עת נדחסים ומקודמים חוקים עקרוניים בזמן קצר. יש להימנע ממצב שבו שיח המשילות ישמש אמצעי להסרת כל מגבלה על כוחו של השלטון".
בד בבד החליטה היועצת להתנגד למינוי יושב ראש ש"ס אריה דרעי לשר בממשלה, בטענה שההחלטה "אינה מבטאת את המשקל הכבד שיש לייחס בנסיבות העניין ל'שיקולים הנוגעים לשלטון החוק ולטוהר המידות של האוחזים בהגה השלטון', ובכך היא חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות". שופטי בג"ץ אימצו תוך זמן קצר את עמדתה, וכך הלעומתיות של בהרב־מיארה לממשלה יצרה השלכות מעשיות ולא הצהרתית בלבד.
מכאן ואילך, מערכת היחסים בין הצדדים הידרדרה במהירות לאובדן אמון מוחלט. החיכוכים הפכו יומיומיים, ויצרו אצל השרים תחושה שהיועצת הנוכחית עושה להם "דווקא" בכל מקום שאפשר. האמת כמובן מורכבת יותר: גם התנהלותו של הדרג הפוליטי לא הייתה מושלמת, אך עם הנתונים קשה להתווכח. היועצת סירבה להגן על עמדת הממשלה בערכאות 14 פעמים בשנתיים הראשונות לכהונתה. בכל שש השנים שקדמו לכינון הממשלה הנוכחית קרה דבר כזה פעמיים בלבד.
קשה לא לראות בכך אות שמשהו במערכת היחסים בין הצדדים התקלקל. בחלק מהמקרים היועצת אף סירבה לאפשר לממשלה להגן על עמדתה בבג"ץ באופן עצמאי, בטענה שעמדתה כרוכה באי חוקיות ברורה וגלויה עד כדי כך שהדבר איננו ראוי. לפחות במקרה אחד כזה, פרשת מינוי ד"ר אודליה מינס לממלאת מקום יושב ראש הרשות השנייה, קבעו שופטי בג"ץ פה אחד שדווקא הממשלה פירשה את הדין כראוי, ולא היועצת. לולא התעקשו שניים מחבריה המשפטנים של ד"ר מינס להביא בהתנדבות את קולה בפני בג"ץ, ייתכן שהעמדה המשפטית הזאת לא הייתה מוצגת בפני השופטים, ואות קלון בלתי מוצדק היה דבק במינוי הראוי.
בממשלה משוכנעים שגם עמדת היועצת בנושאים נוספים, חשובים יותר, מונעת משיקולים לא משפטיים, ופוגעת בראש הממשלה ובשרים לעיתים באופן אישי ממש. אחד הנושאים הללו, שעורר את זעמו של נתניהו, הוא התנגדותה הגורפת להקמת ועדת בדיקה ממשלתית לבדיקת הטענות להפרות דיני המלחמה במלחמת חרבות ברזל. היועצת דרשה שתוקם אך ורק ועדת חקירה ממלכתית, אף שניסיון העבר עם שתי ועדות ממשלתיות – וינוגרד וטירקל – מלמד שהן נתפסו בעולם כעצמאיות ובלתי תלויות. במקום זאת העדיפה היועצת שלא תוקם ועדה כלל, ובממשלה משוכנעים שזה תרם להוצאת צווי המעצר בבית הדין בהאג נגד נתניהו ושר הביטחון דאז יואב גלנט.
כללי המשחק
בעבר די היה בהרבה פחות מכך כדי לסיים את כהונתו של יועץ משפטי לממשלה. למעשה, עד שנת 2000 נדרשה החלטת ממשלה פשוטה כדי להדיח את היועץ מכהונתו. המקרה הזכור ביותר בהקשר זה הוא של פרופ' יצחק זמיר, לימים שופט בית המשפט העליון, שהודח ממשרת היועץ עקב עמדתו נגד חנינת אנשי שב"כ בפרשת קו 300.
דקות ספורות לפני תחילת ישיבת הממשלה התבקש זמיר לסור ללשכתו של ראש הממשלה דאז, שמעון פרס. פרס ושר המשפטים דאז יצחק מודעי בישרו לזמיר המופתע שבכוונתם להביא לאישור הממשלה מינוי יועץ משפטי חדש, והעניקו לו באדיבותם הזדמנות להקדים ולהודיע לממשלה על סיום תפקידו. אלא שמאז שנת 2000 כללי המשחק השתנו, והדחה מהירה כזאת אינה אפשרית.
לשינוי הדרמטי הביאה פרשת בראון־חברון, שבה עלה החשד כי מינוי היועץ המשפטי לממשלה נעשה ממניעים לא כשרים. חקירת המשטרה שנפתחה הסתיימה בסגירת התיק, ובכל זאת הקימה הממשלה ועדה ציבורית בראשותו של נשיא העליון בדימוס מאיר שמגר. המלצותיה של הוועדה היו מגוונות, ואחת מהן הייתה לשנות את אופן מינויו של היועץ. עד אז ניתנה הבחירה בידי ראש הממשלה ושר המשפטים, שהביאו בפני הממשלה מועמד לאישורה.
לפי המלצות הוועדה, שאומצו בתיקונים קלים בהחלטת הממשלה, הועברה סמכות הבחירה לידי ועדה ציבורית בת חמישה חברים: יושב ראש שהוא שופט בית המשפט העליון בדימוס, המתמנה ביד נשיא העליון ובהסכמת שר המשפטים; עורך דין שבוחרת המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין; משפטן מהאקדמיה שבוחרים ראשי הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות; חבר כנסת שבוחרת ועדת החוקה של הכנסת; ואחד משרי המשפטים לשעבר או היועצים המשפטיים לממשלה לשעבר, שבוחרת הממשלה. כהונתם של יושב הראש ושני חברי הוועדה הראשונים קצובה לארבע שנים, ושני החברים האחרונים מוחלפים בכל עת שמתחלפות הכנסת או הממשלה.
תפקידה המוכר של הוועדה הוא להמליץ לממשלה את מי למנות לכהונת היועץ המשפטי. תפקידה הפחות מוכר הוא לייעץ לממשלה בהעברת יועץ משפטי לממשלה מכהונתו. לפי החלטת הממשלה משנת 2000 אי אפשר עוד לפטר את היועץ המשפטי רק משום שראש הממשלה ושר המשפטים מעוניינים בכך, כפי שקרה ב־1986 בפיטורי פרופ' זמיר. פיטורין יכולים להיעשות רק עקב עילות מוגדרות.
הכוח לא בידיהם
בהצעת ההחלטה שמבקש כעת להביא לוין לממשלה מופיעות שתי עילות: "קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה ובין היועץ המשפטי, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל"; ו"היועץ המשפטי עשה מעשה שאינו הולם את מעמדו". אולם לא די בנימוקים טובים: העברת היועץ מתפקידו צריכה להיעשות בהתייעצות עם הוועדה הציבורית המוסמכת למנותו, וכאן מגיע המכשול הראשון בדרך להדחת בהרב־מיארה.
כהונת שניים מחברי הוועדה שהיו חברים בה בשעה שבהרב־מיארה נבחרה לתפקיד – שר המשפטים לשעבר דן מרידור וח"כ צבי האוזר – פקעה. כדי להתייעץ עם הוועדה נדרשת ועדת החוקה למנות מחליף להאוזר, ובמקביל צריכה הממשלה לבחור מחליף למרידור מקרב היועצים המשפטיים או שרי המשפטים לשעבר. הסיכוי שאחד מהם ישתף פעולה עם הממשלה ועם המהלך נראה נמוך מאוד.
גם אם יימצא מועמד כזה, לא צפוי רוב בוועדה להמלצה על הדחה. במקרה האופטימי ביותר יהיה בוועדה שוויון. יושב ראש הוועדה, השופט אשר גרוניס, ונציגת לשכת עורכי הדין עו"ד תמי אולמן יתנגדו להדחה ללא ספק. נציגי הכנסת והממשלה ככל הנראה ייבחרו כך שיתמכו, ונציג האקדמיה פרופ' רון שפירא עשוי להימנע.
רשמית הממשלה איננה כפופה לעצתה של ועדת האיתור, ורשאית להחליט על הדחה גם בהיעדר רוב בוועדה. אלא שהעתירות לבג"ץ בעקבות החלטה כזאת בוודאי יתקבלו, ללא רוב מוצק בוועדה הציבורית בעד ההדחה. מהלך ההדחה, שהחל בקול תרועה רמה השבוע, מוצדק וראוי ללא ספק – אך הוא צפוי להסתיים בעוד חודשים מעטים בקול ענות חלושה.
