נהוג לקבוע את רגע לידת האתוס המכונן, "לא משאירים פצועים בשטח", בקרבות לטרון במלחמת השחרור. בקרבות הקשים ההם, כשהכוחות בשטח הבינו שמטרת כיבוש היעד לא תושג וכל שנשאר הוא לחזור אחורה כדי לחסוך חיים, היו מי שנמלטו בלי להסתכל ימינה או שמאלה. בעקבות זאת נולדה הקביעה שחייל בצה"ל לא חושב רק על עצמו, אלא פועל כדי להציל גם את אחיו לנשק, בדגש על החלשים והפצועים.
האתוס הזה מלווה את עם ישראל עד היום, אבל רגע לידתו מלמד אותנו שיעור מכריע – זהו כלל ברזל בנסיגה, לא בהתקפה. בנסיגה חייל חייב לחשוב לא רק על חייו אלא גם על חיי חבריו. אבל כאשר במלחמה כוח תוקף יעד, מטרת־העל שלו היא כיבוש וניצחון. מי שנפצע או נופל במהלך הקרב צריך לזוז הצידה כדי ששאר הכוח יוכל להשלים את משימתו. כמובן, הכוח יכלול חובש שיעצור לבחון את מצבו של הפצוע, ובמידת האפשר הלוחם יפונה לאחור. אבל המטרה הראשית של הכוח – גם של הפצוע – היא השגת הניצחון.
77 השנים שחלפו מאז קרבות לטרון הצליחו להשכיח זאת. כיום יש מי שדורש בשם הערך הזה להזניח את האינטרס הלאומי של השמדת האויב ושל הניצחון. מילות המפתח של התפיסה הזאת הן "חוזה חברתי" או "סולידריות". במעין איום מרומז אומרים לנו שאם החזרת החטופים לא תהיה הערך העליון, הקשר בין חלקי העם יתרופף וייעלם.
ויקיפדיה מגדירה את המילה "סולידריות" כ"רגש של אחדות המבוסס על שותפות של אינטרסים, מטרות או העדפות בין בני אדם". שפת הסולידריות היא תועלתנית, שפה של שותפות אינטרסים, 'שמור לי ואשמור לך', קשר הבנוי על חוזה חברתי מדומיין. אהבה התלויה בדבר, שכאשר הוא בטל – בטלה האהבה.
בעם ישראל אין "סולידריות". יש רוח שזורמת בדמנו, "כל ישראל אחים". זו לא מערכת יחסים מותנית או תועלתנית. החיילים שיצאו להילחם בדרום ובצפון עשו זאת למען המטרה העליונה של עם ישראל, לא בשם הסולידריות. תושבי יהודה ושומרון שקפצו ביום שמחת תורה להציל את אחיהם בעוטף עזה לא עשו את זה מתוך הנחה שתושבי העוטף היו באים להציל אותם אם המצב היה הפוך. כמו שאמר באומץ אביעד בכר, תושב בארי ששכל את אשתו ואת בנו, הם כנראה לא היו באים. מי שהגיעו לעוטף עשו זאת מתוך אהבת ישראל, ללא תנאי וללא מחשבה.
לומר שעם ישראל מתבסס על סולידריות זה כמו להגיד שהבסיס לחיי הנישואין הוא שמעשית וכלכלית נוח ומשתלם יותר להחזיק משק בית משותף משני בתים נפרדים. גם אם יש אמת בניתוח ההיסטורי-סוציולוגי הזה, זוג שזה בסיס הקשר שלו, ספק אם יחזיק מעמד – בטח ברגעי משבר.
לא במקרה שיח הסולידריות והקריאות "עסקה עכשיו" באים מהאזורים של מי שקידמו בעבר את "פתרון שתי המדינות", תמכו בהמשך בגירוש מגוש קטיף, וכמובן הניעו את עסקת שליט. כן, היום הם כאילו "התפכחו", הבינו את הטעות: אלו היו למעשה עסקאות אשראי, שברגע החתימה הכרטיס עבר בלי שנרגיש כלום, ורק כעבור כמה חודשים או שנים המחיר הכה בנו פתאום בעוצמה.
אלא שכמו זוג בזבזן שנקלע פעם אחרי פעם לחובות, הם רוצים שנחתום כעת על עוד עסקת אשראי כזאת. הם מתכחשים למחיר, מתעלמים מכך שחמאס לא טיפש, ושלא ישיב את אחרון החטופים עד שמעמדו יוסדר והוא יקבל ערבויות שיכבלו את ישראל היטב. אז, כשמחיר העסקה יגיע – והוא יגיע – הם יסתכלו סביב מלאי הלם, כאילו לא מבינים איך זה קרה.
השקט היחסי כרגע עשוי להיות מטעה. עם ישראל נמצא בעיצומה של מלחמה, בדרך לניצחון. כולנו מתפללים, מקווים ופועלים כדי שהחטופים יחזרו בהקדם ובשלום, אבל מטרת המלחמה המרכזית היא שחמאס יוכרע וייעלם, שעזה לא תאיים עוד על אזרחי ישראל. ממשלת ישראל ומערכת הביטחון נוקטים מאמצים רבים כדי להשיב כמה שיותר מאחינו החטופים, אבל המטרה המרכזית שאסור לוותר עליה בשום אופן היא השגת הניצחון.
