ברוב חיי הבוגרים, הקביעה "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ייצרה אצלי דווקא תנועה הפוכה. בחודש הזה תמיד מצאתי את כל הסיבות שבעולם לכך שהשמחה ממש לא מוזמנת אליי הביתה, ושכוס מים חמים עם לימון מתחת לפוך בחושך נשמעת לי דרך נכונה הרבה יותר.
כבר שנים שהתקופה שקודמת לפורים נושאת בשבילי מטען של שכול, כאב ובעיקר טראומה קשה. בשבילי חודש אדר יתחיל לעד עם הטלטלה שחווינו אי אז בשנים הראשונות לנישואינו, כשנודע לנו על הפיגוע הנורא בישיבה לצעירים בירושלים. מחבלים פלשו אז לישיבה ורצחו באכזריות שמונה מתלמידיה. עקבנו אחרי הפיגוע בעודו מתרחש, וגם אחר תוצאותיו המרות.
הימים הבאים אחרי ראש חודש חתומים בפיגוע אחר, שבו נרצחו בטבח נוראי בני משפחת פוגל – ההורים ושלושה מששת ילדיהם – בביתם ביישוב איתמר.
אין כוונתו של הטור הזה למנות את שלל הפיגועים הקשים שהתרחשו בחודש אדר. אבל כשהתחלתי לחשוב על פורים הזה, המתקרב בעודנו נתונים שנה וחצי בעיצומם של התחוללויות שנבעו מן הטבח הנורא ביותר שידענו כעם וכמדינה, מצאתי את עצמי מהרהרת בעבר הטראומטי שאני נושאת בתוכי, ברובד הלאומי, ומגלה כמה האירועים ההם הפכו עם השנים לסולם ערכים שלם שאני פועלת לפיו.
אני מגדלת ילדים וחיה את חיי פה בביתי בשומרון, ומזהה תחושה דומה אצל חלק מתושבי יישובי הגדר בגבול רצועת עזה, שחוו בתשרי אשתקד שעות של אימה, בלי לדעת כיצד הכול ייגמר.
עד היום בנסיעה בכבישים מסוימים בשעות מסוימות, גם בכביש שרזיאל נסע בו אל מותו, קורה לי שהחרדה מתעלה על כל דמיון ומשתחררת בבת אחת
אף שהשומרון פגוע וחבול מאוד מפיגועים מטלטלים וקשים מנשוא עוד מימי האינתיפאדה השנייה, אין שום מקום להשוואה למה שהתרחש בשנה שעברה ביישובי העוטף. אין שום דמיון. לא בכמות, לא באיכות ולא בפרק הזמן הארוך והמתוח שהטראומה התרחשה בו. ובכל זאת, אני רוצה לציין היכן הדמיון כן בולט, וזה בעיקר בשנים שאחרי.
משמעות הבחירה
אנחנו גרים בחוות־גלעד בשומרון כבר 14 שנים בערך. לא נולדתי פה ולא גדלתי בנופיה המרהיבים של החווה מיומי הראשון. את הפיגוע בבית משפחת פוגל חוויתי כאמא לילדים קטנים שזו לה השנה הראשונה שהיא גרה במרחק שכנות מאיתמר, ועד היום הזהות שלי כתושבת מאופיינת ומנוהלת פעמים רבות בידי הטראומה שחשתי במוצאי השבת של הרצח.
עד היום, בית שקט שמחשיך בליל שבת יכול לעורר בי בעתה, פחד גדול: הנה, גם עלינו תכף עולים מחבלים ורוצחים את כולנו.
עד היום בנסיעה בכבישים מסוימים בשעות מסוימות, וכן, גם בכביש שרזיאל נסע בו אל מותו, או במקום הרצח של האחים הלל ויגל יניב, קורה שהחרדה מתעלה על כל דמיון ומשחררת בבת אחת כמויות אדירות של מחבלים שהיו כלואים היטב במבצרים שמורים בתוך ראשי.
אני לא יכולה שוב להדחיק את הפחד.
עד היום, שבילים פסטורליים שוממים ומלאי טבע וירק יכולים באחת להתהפך בראשי לשבילי רצח מזעזעים, ולהעלות בדעתי את אסתר הורגן או אורי אנסבכר.
בימים רגילים, הצלקות שלנו סגורות היטב או לפחות מוסתרות מעין. אבל קל מאוד לפתוח אותן שוב, כך שיהיו מדממות וכואבות ממש כאילו זה קרה היום. ממש כאילו זה קורה לנו עצמנו.
הטראומה עלולה להכשיל את היכולת לקיים פה אורח חיים שגרתי עד כמה שאפשר, ושאיפה לאיכות חיים אמיתית. אבל היא במידה מסוימת גם מנוע עיקרי ביכולת העמידה שלנו כאן, למרות חוסר הלגיטימציה הציבורית, הנפוצה מדי, לאידאולוגיה הציונית שבחרנו לחיות לפיה.
הטראומה הקשורה בעבותות לסיפורו של כל יישוב ויישוב בשומרון הפכה ברבות השנים לאחד הערכים החשובים ביותר בתפיסתנו את המשמעות האדירה של ההתיישבות. בבחירה לחיות כאן יש סכנה שאי אפשר להתעלם מקיומה, אך לצידה גם הבנה שזוהי סכנה כדאית, לאומית, שההימנעות ממנה עלולה להוביל לתוצאות קשות יותר לכל יישובי מדינת ישראל.
בעיניי זוהי נקודת החיבור ליישובי העוטף ולסיפור הטראומטי שלהם כגוש, ושל כל יישוב בנפרד.
הטראומה בהכרח תישאר שם. תחמוק מדי פעם מכבלי ההדחקה. תפגע ברצון בחיי שגרה ואיכות. הטראומה תלווה מדי פעם תושבים הביתה, ותמנע מהם להירדם בלילה או לסעוד בשלווה בסעודות חג משפחתיות.
אבל היא גם תהפוך לערך. היא תוביל להבנת המשמעות האדירה של החיים דווקא שם. להבנת משמעות הבחירה בכך, למרות ואולי בגלל החשש והפחד. לרצון גדול, לאומי ועתידי, בביטחון אמיתי. החתירה אליו, גם אם תיקח שנים ארוכות, תוביל בסופו של דבר לניצחון המוחלט.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
