בימים האחרונים, נדמה שקשה להתחמק מפרסומים אוהדים וממגוון האירועים המתקיימים סביב יום האישה הבינלאומי. היום הזה, שהחל כיום בשנה שמצויין ב-8 למרץ, והורחב מאז מיום – לשבוע, ולעיתים אף לחודש, נולד כנראה מכוונה טובה, אך כידוע – "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות". כיום, בשנת 2025, כבר אין מקום לציין יום כזה. להיפך; כל עוד אנו ממשיכים לציין ולהדהד אותו, אנחנו פשוט יוצרים יותר נזק מתועלת.
הכוונה מאחורי ציון "יום האישה הבינלאומי" הייתה להעלות את המודעות לזכויות נשים ברחבי העולם, להעלות על נס את ההישגים הרבים שלנו כנשים, לצד הבלטת המקומות בהן כביכול עדיין יש "תקרות זכוכית" או פערים שנובעים רק מהמין אליו נולדנו. אלא שהיום הזה, שהיה בו צורך כאשר צוין לראשונה בארה"ב בשנת 1909, בשנים בהן הייתה הפרדה גזעית ואפליה בין המינים, פשוט אינו רלוונטי יותר 116 שנים לאחר מכן.
"שוויון" מתאר מצב בו לא קיימת אפליה על רקע מין, יש גישה זהה למשאבים ואפשרות זהה בקבלת הזדמנויות בחברה. היום, נשים מקבלות את כל זה, הן לא צריכות להיאבק על כך. הזכויות של כולנו מובנות מאליהן, ואין איש או אישה בעולם המערבי שיערערו על כך. אף נערה שמסיימת כיתה י"ב אינה חסומה בבחירותיה. שוויון ההזדמנויות בין המינים קיים מזמן, אנחנו יכולות הכל, וכל מקצוע בו נרצה לעסוק פתוח בפנינו, ללא מגבלות. כל שנה מחדש, כאשר החברה "חוגגת" את היום הזה, היא למעשה מנסה לקדם שוויון בזהות, לייצר שוויון בתוצאות במקום שוויון הזדמנויות. וזה מטשטש זהות ומקטין בעיקר אותנו הנשים.
היום הזה הפך מ"יום העצמה" ליום של "שיח קורבני". אם צריך לציין "הנה אישה מנהלת" או "הנה אישה שרה" – זה רק מעיד על כך שאותם כותבים או דוברים אינם מאמינים שנשים מסוגלות להגיע לשם בכוחות עצמן, ועצם הגעתן לתפקיד "הרם והנישא" הוא פלא של ממש. זה יום שמקטין נשים; ש"חוגג" את הפיכתן של נשים למנכ"ליות או הייטקיסטיות , במקום להבין שאין טבעי מכך. נשים יכולות להגיע לכל תפקיד שמתאים להן, ולכן אין צורך לציין זאת במיוחד – כפי שלא מרימים גבה או מהללים כל גבר שהופך למנהל או לשר. העולם פתוח, כל האפשרויות כבר כאן – הגיע הזמן להפסיק להתעקש על נרטיבים מיושנים. האם זה באמת חיזוק לנשים – או החלשתן?
יש גם צביעות רבה סביב היום הזה, והשיח הנלווה אליו. הפמיניזם הרדיקלי מעודד נשים להצליח, ואף שופט הצלחת נשים בחברה, לפי אמות מידה מערביות (או שמא יש לומר גבריות?) . תהיו מנהלות, נשות קריירה או לוחמות, ורק כך תוכלנה להיות "מצליחות". הגישה הזאת גורמת להסללת נשים בנתיב שלאו דווקא תורם או מתאים להן. נשים שבוחרות לממש את עצמן במקצועות אחרים, או שרוצות להתמקד באימהות, מתוייגות על-ידי החברה כ"נשים קטנות". ולמה בעצם? האם לא כל העניין של שוויון הוא לאפשר לנו להיות מה שנרצה להיות, ללא שיפוטיות ותוך הבנה שלכל אחת מאיתנו רצונות, שאיפות ומאוויים אחרים?
בשורה התחתונה, במציאות הנוכחית, היום הזה רק עושה נזק לנו, ציבור הנשים, ומנציח תחושת הקטנה וחוסר מסוגלות של המין הנשי בכלל.
אנחנו לא צריכות יום מיוחד ש"יזכיר" לנו שיש לנו זכויות. ויחגוג את ההצלחות הוא רק מחזיר אותנו אחורה, מזכיר לנו ימים חשוכים שחלפו מן העולם במקום פשוט לאפשר לכולנו כחברה להתקדם.
בארה"ב כבר הבינו את זה; פיטר הגסת', שר ההגנה בממשלתו החדשה של הנשיא דונאלד טראמפ, כבר הודיע כי משרד ההגנה של ארה"ב יחדל בקרוב מלציין שורה של אירועים, בהם גם יום האישה הבינלאומי. מה הבינו בארה"ב, שאנחנו בישראל עדין לא הבנו?… אנחנו חיות את השוויון מדי יום; תנו לזה להמשיך באין מפריע.
