כשתחזור, אבינתן
אבינתן.
מה?
אבינתן.
מה?
אבינתן, אבינתן, אבינתן, אבינתן.
מה, מה, מה?
סתם, רק רציתי להתאמן על השם שלך.
זו עוד אחת מהדרכים שלנו לעצבן זה את זה כשהיינו ילדים.
חשבתי היום שכשאבינתן יחזור הביתה, אצטרך לעשות ככה שוב: להתאמן על השם שלו, להתאמן על התחושה הנפלאה שתמלא אותי כשאקרא לאחי ואגיד: "אבינתן", ואז אשמע "מה?". וואו, איזו תחושה מדהימה זאת תהיה: קוראת ויש מענה.
בטח אתקע את השם שלו בכל משפט, בכל שאלה. סתם, כדי להרגיש איך זה לקרוא בשם, והוא נקלט בבשר ודם, במציאות קיימת, לא מתנדף בחלל האוויר, מותיר אחריו הדי קולות שבורים.
מכיוון שאבינתן אדם צנוע ועניו, כשקוראים לו בבית "אבינתן!," יש סיכוי סביר לקבל בחזרה קול עבה שעונה: "מי נשא את שמי לשווא?"
אז אבינתן, אני מתנצלת מראש, אבל כשתחזור אשא את שמך בכל הזדמנות, בכל משפט שאפנה אליך – גם כשזה לא יהיה נכון תחבירית. אשא את שמך שוב ושוב, ולא לשווא. גם עכשיו אני נושאת את שמך בכל מקום שאני נמצאת בו, בכל דבר שאני עוסקת בו, בכל תפילה, בכל חלום שיש לי ובכל תכנון לעתיד. האמת היא שעייפתי מלשאת את שמך בלעדיך, מחזיקה בכל הכוח בתקווה שזה לא לשווא.
אז כשתחזור תקבל בהבנה שזה יישמע בערך ככה: "אבינתן, איך אתה מרגיש?", "רוצה לאכול, אבינתן?", "אבינתן, בהתחלה אורי ראתה תמונה שלך ואמרה 'אַבִּיץ', ואמרתי לה 'זה לא חיימיץ, זה אבינתן'. מאז, בכל פעם שהיא ראתה תמונה שלך היא אמרה 'אַתַן!'. אבינתן, היא גם הייתה לוקחת את הדיסקית שלך, מצמידה לאוזן ואומרת: 'הלו אַתַן', אבינתן".
כמה פעמים אצטרך לקרוא לך ושתענה עד שאבין שזהו, אתה כאן, ששמך נחלץ מהתפילות? כמה פעמים הלב יקפוץ מהתרגשות, הדמעות יעלו בעיניים והידיים ירעדו עד שהכיווץ של 17 החודשים שעברו עלינו יתנדף אט־אט מהנפש?
חלמתי שחזרת הביתה ואתה יושב בסלון של אמא, מוטל על הכורסה בתנוחה מוכרת כל כך, ועם זאת פלאית וניסית. אני מנסה לא לבהות, מנסה לא לגרום לך אי נוחות, אבל לא מצליחה להפסיק להסתכל עליך, להגניב מבטים.
כל מי שאני, כל כולי, מחכה כל כך לרגע שאגיד "אבינתן" ואתה תענה, אחפור לך "אבינתן" ואתה תתעצבן.
ובינתיים? בינתיים אבינתן, אבינתן, אבינתן. רק מתאמנת על השם.
יהודית מבורך היא אחותו של אבינתן אור, החטוף בידי חמאס בעזה
