ביהודה ושומרון אין שקט, וגם לא היה שקט לרגע אחד. פיגועים והברחות נשק מירדן הם מעשה יומיומי, וכעת מחבלים משתחררים בעסקת החטופים ושבים לטרור עם מוטיבציה מטורפת. טועה מי שחושב שהמלחמה נעצרה בהפסקות האש בעזה או בלבנון. הקרב המרכזי מתרחש במרכז הארץ. זהו הקרב על הביטחון של תושבי מדינת ישראל, נגד האיום המיידי ביותר.
לכאורה, ישראל ייצרה שקט יחסי – הפסקות אש, נסיגה מלבנון למעט כמה נקודות אסטרטגיות, איפוק בעזה ועסקת החטופים שצלחה את כל שלב א'. תימן חדלה לירות לכיווננו כל עוד עזה שקטה, ואיראן בחרדה מארה"ב ומתקיפה ישראלית. אך השקט מדומה: ביהודה ושומרון המלחמה רחוקה מלהסתיים, ולמעשה היא רק התחילה. מדינת ישראל עוד לא פקחה את עיניה לגודל האיום, ועדיין לא מבינה את שעומד מולה.
התנהלות חמאס בסוגיית החטופים, ובתוך זה תרגיל החזרת הגופה הפלסטינית במקום גופתה של שירי ביבס, מלמד שעסקה היא דרך ללא מוצא. לחמאס אין שום כוונה להשיב את כולם הביתה. חמאס ישאירו בידיהם חטופים כ"תעודת ביטוח", כדי לשמר את עצמם בעזה ביטחונית ומוניציפלית, כדי להתבסס כשליטי הפלסטינים וכדי להכווין גם את ערביי יו"ש לטרור.
ישראל החדשה – שנדרשה מאז 7 באוקטובר להסתכל על המציאות בראייה נכוחה – צריכה לדבר עם האויב בין כוונות וקנה הנשק בלבד. ישראל חייבת להציב אולטימטום בעזה עד לחזרת כלל החטופים, לפתוח במלחמה אמיתית נגד חמאס ושותפיו, ולפעול ביתר שאת ובכל הכוח נגד הטרור ביהודה ושומרון. המציאות הנוכחית פועלת לרעתנו בכל רגע שחמאס מתקיים.
לפני שבועיים בלבד נדלקו כאן נורות אדומות מהבהבות עם פיצוצי האוטובוסים בבת־ים, שלימדו על כוונותיהם של מחבלי יהודה ושומרון לפגע במרכז ישראל. בנס פלאי לא קמנו לבוקר של זוועות עם מאות הרוגים ופצועים. ערביי יהודה ושומרון נמצאים בכל מקום, וכמעט כל מקום במדינה נגיש להם. חמאס מכוון והם מבצעים. הם סכנה קיומית לישראל מדי יום.
ישראל צריכה להרוס את מחנות הפליטים הפלסטיניים ביו"ש עד עפר. מחיקה מוחלטת, דה־ציוויליזציה לאזור שהוא קן טרור גלוי. במחנות הללו גדלים דורות של מחבלים בלי להסתיר את כוונותיהם. הכנסת טנקים לגזרה מבורכת, כל זמן שהם יורים ולא עומדים כניצבים במקום. אם נצא מג'נין כשאינה חרבה, המחבלים יצאו מחוריהם כמו שקורה כעת בעזה.
נראה שמערכת הביטחון לא תופסת את לב הבעיה בכל גבולותינו: אין מחסום או גדר חסינים מספיק. מחבל יכול להיכנס בקלות ללב המדינה ולבצע פיגועי תופת, והמטרה שלו ברורה – תל־אביב, ירושלים והרצליה. כמה שיותר עמוק, כמה שיותר כואב.
אולם המלחמה בטרור לא יכולה להתנהל רק באופן צבאי גרידא. כסף מעודד טרור, מגביר אותו ומגייס מחבלים נוספים. לכן, לצד הפעילות הצבאית ישראל חייבת לחנוק את מקורות המימון של הטרור, לייבש את הכספים שמוזרמים אליו, ולמוטט את הבסיס הכלכלי שמאפשר לו לפעול.
נכון עשה שר הביטחון ישראל כ"ץ כשהורה להטיל עיצומים כלכליים על מחבלים משוחררים ועל משפחותיהם – צעד נבון בכיוון הנכון. המלחמה בטרור לא יכולה להסתיים רק במעצרים ובהריסות בתים. צריך גם לנתק את הזרוע הכלכלית של הטרור.
אם הפלסטינים מבינים שכסף יפסיק לזרום למשפחות מחבלים, ושהמחבלים עצמם יאבדו את רכושם ואת אדמתם – נתחיל לראות שינוי בשטח. ישראל החדשה צריכה גישה שונה למלחמה בטרור: מלחמה כלכלית לצד מלחמה צבאית.
זו שעתם הגדולה של הדרג המדיני ושל המטה הכללי. על חבריהם להחליט החלטות אמיצות: שינוי דפוסי הלחימה בהחרבת מחנות הפליטים, חיסול רחב של מחבלים והגירת אוכלוסייה מחנות מוכי טרור, גיוון המטכ"ל בהזרמת דם התקפי למערכה, והכנסת אנשים שלא שוגים באשליות שלום ולא מתחשבים באויב ובצרכיו על חשבון קיומנו. רק כך יצליחו לשנות את פני המדינה ולהביא לה ביטחון מלא לאורך זמן.
שי אלון הוא ראש המועצה המקומית בית־אל
