טקטיקה רטורית נושנה במחלוקת האידיאולוגית הפנים־ציונית היא האשמת גורמים לאומיים בזיקה לפשיזם. מאז סוף שנות העשרים של המאה הקודמת, כל אימת שהוויכוח הפוליטי מתלהט נמצא מי שקם ומכריז בקול מזרה אימים, כחושף אמת נוראה, שההתפתחויות העדכניות הן תחילת הצעידה לכיוון הפשיזם, אשר אחריתה מי ישורנה. בטרם יתממשו נבואות הזעם הוותיקות, מן הראוי ללמוד אותן היטב.
המונח ״פשיזם״, שמקורו במילה הלטינית fasces, מתייחס לאידיאולוגיה ולשיטת משטר שרווחו באירופה מסוף המאה ה־19 ועד לאמצע המאה ה־20. הדוגמה המובהקת שלהן הוא משטרו של מוסוליני באיטליה, ובצידו משטר פרנקו בספרד, שלטון קונואה וטוג׳ו ביפן, ״המפלגה הפופולרית״ בצרפת, ועוד. גם לנאציזם הגרמני היו זיקות ידועות לפשיזם, והן נמזגו באידיאולוגיה הגזענית שלו. להלן תיאור חלק מן המאפיינים הבולטים של הפשיזם.
סינדיקליזם. לדעת הוגי הדעות הפשיסטים אבן הראשה של המבנה החברתי הלאומי היא שיתוף פעולה בין הסתדרויות (״קורפורציות״), ועדי עובדים וקבוצות לחץ מקצועיות בעלות עוצמה. סמלם הרומי העתיק, ה־fesces, היה צרור זמורות כרוכות יחד המחוברות לגרזן: הזמורות מייצגות בו ארגוני עובדים, ואילו הגרזן מייצג את האימפריום – כלומר, הסמכות השלטונית, הנובעת מן הכוח שהזמורות צוברות כשעושים אותן אגודה אחת.
לארגוני פועלים, פקידי ממשל מקצועיים, עורכי דין, עובדי תשתיות וכן הלאה יש תפקיד מרכזי בכל משטר פשיסטי. משטר כלכלי פשיסטי תואר כ״קורפרטיסטי״, כלומר: כזה שבו ה״קורפורציות״ שולטות גם בהנהלת המפעל או החברה המספקים שירות ציבורי, וכך יכולים חבריהן לקבוע מכסות ייצור, שכר עבודה ומחירים על סמך שיתוף פעולה ביניהן.
מאבק בדת ובהדתה. הפשיזם והנאציזם יצרו ״דת חילונית״, המקדשת את מוסדות השלטון, את פקידיו, סמליו וטקסיו, וכן את גיבורי התרבות הפוליטית ואת ההשתתפות בעצרות עם ובהפגנות. בכך הם הפכו למתחרים של הדת (הנוצרית) כמכונני הזהות לפרט. התחרות הזאת הביאה, באופן טבעי, ליריבות. מוסוליני, למשל, אמנם כרת אמנה עם הכנסיה הקתולית בפברואר 1929, בצד פנייתו הרומנטית לאמונות עממיות בלתי נוצריות, אולם ראה בה אך ורק instrumentum regni. כאתאיסט וסוציאליסט מוצהר, הוא ראה בלאומנות ובסמליה תחליף לדת, בעקבות הוגי הדעות הפשיסטים אנריקו קורדיני, סרג׳יו פנונזיו, סלבטורה גאטו ואחרים. זו הייתה הסיבה לסדרת העימותים שלו עם הכנסייה בשנים 1929, 1931 ו־1938.
בדומה לכך, ז׳ק דריו, מנהיג המפלגה הפשיסטית (ה״פופולרית״) בצרפת, פרסם מסרים אתאיסטיים חריפים וקרא לזהירות מפני דת והדתה. גם הנאציזם, כידוע, התיימר להתבסס על עקרונות מדעיים רציונליסטיים ועל כן נקט עמדות אנטי־דתיות. היטלר עצמו התבטא לא אחת במילים ״נציונל־סוציאליזם ודת לא יוכלו לדור בכפיפה אחת״, באמירות ש״הדתות הקיימות הן דקדנטיות״ ובתיאור של כמרים כ״חרקים שחורים״ או כ״תאונות לבושות גלימה״.
התמקדות בבעיות פנים, כלכלה ורווחה. כל המפלגות הפשיסטיות, כמעט, הקפידו בזמן זה או אחר להבהיר ש״האויב האמיתי הוא פנימי״, שמדיניות חוץ אינה אלא אמתלה של פוליטיקאים מושחתים להתחמקות מבעיות פנים כואבות, ומן הצורך בביצורו של ״חוסן חברתי פנימי״.
חשדנות כלפי נבחרי ציבור והעברת עוצמה לפקידות מקצועית. מפלגות פשיסטיות זכו לאהדה ציבורית של מי שסלדו מפוליטיקה ופוליטיקאים, וכוחן נבע מן התחושה שהן מציעות חלופה לריקבון של המערכות הפוליטיות. הידקי טוג׳ו, למשל, הצליח להעביר בשנת 1942 חוק לצמצום עוצמתם המופרזת של נבחרי ציבור ביפן, באמצעות ועדת מומחים שתקבע מי ראוי להתמודד בבחירות. בספרד הקפיד פרנקו לנהל את ענייני הממשל באמצעות טכנוקרטים חסרי נוכחות בזירה הפוליטית (חלקם ממסדר האופוס דאי הקתולי, דווקא).
תחושת מצוקה וקריאה לנקיטת צעדי חירום, נוכח החשש ל״הידרדרות התרבות״ ו"שחיתות״. המאפיין הזה של אידיאולוגיות פשיסטיות התגלה ביתר שאת בנאציזם.
תעמולה למלחמת חורמה בשחיתות ובעוצמתם של בעלי הון. כל המפלגות הפשיסטיות (וכן המפלגה הנאצית) ראו במלחמה בשחיתות ובבעלי ההון יעד מרכזי של פעילותם. המפלגה הנאצית בפרט הגיעה להישגים אלקטורליים מרשימים לא מעט בזכות קמפיין המלחמה בשחיתות שניהלה לגבי מנהיגי רפובליקת ויימאר, לרבות שלטי חוצות, פוסטרים, הפגנות המונים ועוד.
מוגש כשירות אינפורמטיבי לחובבי התעתועים של אנלוגיות היסטוריות.
