לא רק אילנה דיין דמעה בזמן הריאיון עם שורד השבי אלי שרעבי: נראה שקשה למצוא אדם שצפה בריאיון ולא דמע לפחות פעם אחת. הריאיון הזה טלטל אפילו את נשיא ארה"ב הציניקן, דונלד טראמפ, וגרם לו להזמין את שרעבי לפגישה בבית הלבן יחד עם עוד שישה משורדי חמאס.
לא רק תיאורי הסבל הנוראים שעברו שרעבי וחבריו היו מטלטלים, כשאחריהם עוד ציפתה לו הבשורה הנוראה על מות אשתו, שתי בנותיו ואחיו. לא פחות מתיאורי הסבל הרטיטה דמותו של שרעבי עצמו: חף מרחמים עצמיים; מניח בפנינו אמת מידה ברורה לנוכח הקיטורים היומיומיים הקטנים של כולנו; אוהב חיים, ולמרות האובדן הנורא ממשיך להתבונן בתודה עמוקה על כל מה שהיה לו, ומאמין שעוד יזכה לאושר. מעל לכול בלטו אצלו הצלילות והטוהר המוסרי, שדומה שכבר הפסקנו להאמין בעצם קיומם. שרעבי מדבר בצורה הכי פשוטה וישירה על מושגים כמו אחריות ומסירות, וגם ממחיש אותם בעצמו בדאגתו המרשימה לחברו הצעיר, אלון אהל.
כשרואים את הטוהר והצלילות האלה אי אפשר לא להשוות אותם לניוון המתמשך של ההנהגה הישראלית; בעיקר בתחום הפוליטי, אבל לא רק שם. כשל של מנהיג שטרח להרים טלפון לשרעבי רק אחרי שנודע שהוא הוזמן לטראמפ, והבין שמיד תעלה השאלה "האם נתניהו כבר דיבר איתך?"; כשל של מנהיג שעד לרגע זה לא טרח ליצור קשר עם ירדן ביבס, שטראמפ טרם הזמינו לוושינגטון, ואף לא טרח להתייחס בכבוד למכתב שהפנה אליו ביבס; כשל של הנהגה שבעצם הימים האלה, אחרי שנה וחצי של עול כבד מנשוא על חיילי המילואים בישראל, עדיין מחפשת את הדרכים לפטור את הציבור החרדי מגזירת הגיוס ומהענישה שיש להשית על מי שלא מתגייס; כשל של הנהגה שאפילו שאלות של חיים ומוות, כמו חיי החטופים או חידוש המלחמה וסיכון חיי החיילים ללא תכלית ברורה, תלויים אצלה בשאלה מי ילחץ יותר: הנשיא טראמפ או שר האוצר בצלאל סמוטריץ'.
הלב מתמלא במשאלה שההנהגה שלנו תורכב מאנשים כמו אלי שרעבי או אחיו המסור שרון ובני דמותם. נכון, אין להם הניסיון המדיני והביטחוני הנדרש, אבל זה ניסיון שצוברים עם הזמן. לעומת זאת, יש להם מלוא חופניים שכל ישר ובעיקר טוהר הלב – תכונה קשה לאיתור הרבה יותר מניסיון מדיני, שבלעדיה אי אפשר להוביל חברה מיוסרת כל כך, מאוימת, ונתונה במחלוקות קיומיות כמו החברה הישראלית.
לפני כעשרים שנה הוגשו כתבי האישום נגד ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. גם אז נפלו חיילים על ביטחון האומה. כבר אז כתבתי שהשחיתות במדינה כמו ישראל היא לא רק עבירה פלילית וביזיון ללוקים בה, אלא סכנה אסטרטגית. בחברה מאוימת כמו בישראל, אם אין לציבור אמון בהנהגה, הוא גם לא יאמין שמדיניותה הביטחונית מונחית על ידי שיקולים ענייניים.
אשר יגורנו בא לנו. חלקים רחבים בציבור מעלים את הטענה הזאת בראש חוצות, כשהם נסמכים על עובדות: קיומה של עסקת חטופים רק אחרי שהנשיא טראמפ התערב למענה, פחות או יותר בתנאים שהוצעה בהם כבר לפני חודשים ארוכים; סירובה של ההנהגה לוועדת חקירה ממלכתית (כולל להצעות שלא נשיא העליון יצחק עמית ימנה את החברים, אלא מי שהממשלה תבחר מקרב שלל נשיאי העליון והמשנים לנשיא שעדיין חיים בינינו); הסירוב המתמשך לעסוק בשאלת הגורם השלטוני החלופי לחמאס, מה שבהכרח תורם להישארותו שליט בעזה; וכמובן, הכוונה להמשיך בפטור הגיוס לחרדים ובאתנן הכספי הניתן להם.
האחריות למיגור השחיתות נופלת על כולנו. לא רק ההנהגה צריכה להיות ראויה לקורבנם של הנופלים, הנרצחים ושורדי השבי. זו חובה המוטלת על כולנו – הן בחיי היומיום שלנו, ועוד יותר בהכרעות הציבוריות המוטלות לפתחנו: לא לאפשר למושחתים מכל סוג – דתיים וחילונים, ימין ושמאל – למשול בנו, גם אם שחיתותם לא עוברת את הרף הפלילי, וגם אם עמדותיהם דומות לשלנו.
אם אלי שרעבי, אחרי כל מה שעבר, מסוגל לגלות תעצומות נפש ולהפיק מתוכו צלילות מוסרית, אחריות ומסירות שאין למעלה ממנה – כל אחד מאיתנו יכול וצריך לעמוד במבחן הזה.
