ג'ו ביידן כבר עזב את הבית הלבן ואת החיים הפוליטיים, אך בנו הסורר ממשיך לחולל סערות – ולהזכיר לציבור את השערוריות שלא כל כך דוברו במהלך כהונתו. בשבוע שעבר דיווח "האינדיפנדנט" כי האנטר ביידן טען בבית משפט פדרלי שהוא חסר כל הכנסה, מפני שבחודשים האחרונים לא הצליח למכור אף אחד מציוריו. "לא הרווחתי אפילו סנט אחד מהאמנות שלי בחודשים האחרונים", העיד ביידן בפני השופט. משפט יבש לכאורה, שנאמר בהליך משפטי שגרתי – אך כזה שמחזק את הראיות לאחת הפרשיות הרגישות ביותר של ממשל ביידן: הפיכתו של הבן הנשיאותי – ששמו כבר מזמן הפך לשם נרדף לשערורייה – לצייר נחשק, עם יצירות שנשאו מחירים של עשרות ואף מאות אלפי דולרים, דווקא בשנים שבהן אביו ישב בחדר הסגלגל.
סערת האמנות של האנטר הגיעה לשיאה בשנת 2021, עם פרסום הדיווח ב"ניו-יורק טיימס" כי ציוריו הוצגו בגלריה יוקרתית בניו-יורק במחירים שהגיעו עד 500 אלף דולר ליצירה – סכומים חסרי תקדים בעבור אמן חסר רקע מקצועי, ניסיון או הכרה בעולם האמנות. בבית הלבן טענו אז בתגובה לביקורת הגוברת שהוקם מנגנון אנונימיות לרוכשים, שימנע לכאורה את גילוי זהותם של הרוכשים ובכך ימנע מצב של קניית ציורים לשם השפעה פוליטית על הנשיא המכהן. אולם במהרה התברר שכמה מרוכשי הציורים דווקא כן היו בעלי הון והשפעה שבהחלט היו שמחים להשפעה על הבית הלבן, וההבחנה שניסו אנשי הנשיא ליצור בין שוק האמנות לשוק ההשפעה התפרקה. אומנם בדומה לשערוריות אחרות במהלך כהונתו של ביידן גם זו לא הודהדה או הכתה גלים משמעותיים, אך כעת התקבלה מעין גושפנקא לכל הסיפור: ביידן האב מחוץ לתמונה – ופתאום גם התיאבון הבלתי-נדלה לכאורה של עולם האמנות ליצירות של בנו התפוגג כלא היה.
הסיפור הזה עשוי להצטלצל כמוכר לקוראים, שכן גם בישראל נרשמה תופעה דומה – בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה. לפי תחקירים בהארץ ובדה-מארקר, לאחר שהוא נכנס לתפקידו ובעיתוי מדויק להפליא, פתאום החלה רעייתו עליזה למכור את ציוריה בסכומים יוצאי דופן. על פי דיווחים מהתקופה, היקף המכירות של עליזה אולמרט עלה תוך זמן קצר פי כמה מהשנים הקודמות – ונגע לסכומים של מאות אלפי שקלים בשנה. רשימת הרוכשים לא הותירה הרבה מקום לדמיון. בין היתר ציורים של עליזה אולמרט נתלו במשרדיהם של אנשי עסקים כמו אלפרד אקירוב – יזם פרויקט "ממילא" שזכה לקידום בתקופת כהונתו של אולמרט כראש עיר ושר התמ"ת – ועו"ד רם כספי, מקורב לבכירי ההון הישראלי. גם התעשיין דב לאוטמן, משפחת המבורגר מחברת הראל, ואיש יחסי הציבור רני רהב נמנו עם מחזיקי היצירות. אולמרט טען אז שהכל כשר והסיפור מעולם לא הגיע לבית המשפט, אבל ייתכן שהדפוס מספר סיפור משלו.
בכל אופן שני המקרים הללו שונים בפרטים, אך דומים מאוד בדפוס: כאשר אנשי ציבור מחזיקים בעמדת כוח, לעיתים מופיעה פתאום דרישה מפתיעה לשירותיהם האמנותיים של בני משפחותיהם, או שמקורבים כאלו ואחרים מוצאים אחת מאינספור דרכים אחרות להתעשר. למעשה בני משפחת ביידן נמצאים בחברה טובה: פוליטיקאים ובני משפחותיהם שמנסים להתעשר כחלק מתפקידם הרשמי הם מוסד ותיק (אך אולי לא מכובד) בהיסטוריה האמריקנית. מימי הרפובליקה המוקדמים ועד לנשיאים בני זמננו אפשר למצוא שורת פרשות, חלקן מתוקשרות יותר וחלקן נשכחות, שבהן אנשי ציבור השתמשו במעמדם כדי להעשיר את עצמם או את מי ממקורביהם. לעיתים זה נעשה בצורה בוטה, לעיתים בעדינות מושחזת – אבל תמיד ברוח אותה תבנית. להלן כמה דוגמאות.
האנטר הוא רק ההתחלה
האנטר ביידן הוא רק המקרה הבולט ביותר בסדרה של חשדות שהצטברו סביב משפחתו של הנשיא ברבות השנים. עוד מתקופת כהונתו כסגן הנשיא תחת ברק אובמה הושמעה טענה עיקשת מצד יריבים פוליטיים ולפיה בנו נהנה ממשרות רווחיות בגופים זרים, בעיקר באוקראינה ובסין, רק משום שגופים אלו מבקשים לבסס קשרים פוליטיים בארצות הברית. ביידן האב דחה את ההאשמות מכל וכל, אך התזמון בין גיוסו של האנטר ביידן – אדם עם היסטוריה ארוכה של פשעים פליליים ושימוש בסמים – לתפקידים עסקיים בעלי אופי מדיני לבין נסיעותיו של האב לאותן מדינות כנציג אמריקני רשמי – עורר סימני שאלה גדולים שעלו ביתר שאת במהלך הבחירות לנשיאות ב-2020. שאלות דומות עלו סביב השתדלנות של אחי הנשיא, ג'יימס ביידן.
אכן, באופן לא שגרתי (ויש שיאמרו תקדימי), אחד המהלכים האחרונים של ג'ו ביידן כנשיא היה להנפיק חנינה מוקדמת לא רק להאנטר בעצמו, שהתמודד עם צרות משפטיות, אלא גם למקורבים אחרים – זאת עוד לפני שהוגש נגדם כתב אישום כלשהו. המהלך הוסבר כאמצעי למניעת רדיפה משפטית של משפחת ביידן בידי דונלד טראמפ, אך מבקרים רבים טענו שמדובר בסיפור פשוט בהרבה: מתן חסינות מראש למקורבים של ביידן, למקרה שאכן ייחשפו עלילות מכירת ההשפעה ששמועות עליהן אופפות את וושינגטון מזה שנים. אין בידינו ראיות חותכות לשחיתות ישירה מצד ביידן האב, אך צירוף הנסיבות – מהציורים ועד החנינות – מצייר דפוס בעייתי וגבולות אתיים שעוותו מבעד לכל היכר.
מסכת שקלים
ממש ביום השבעתו של דונלד טראמפ לנשיאות בפעם השנייה, הושק מטבע קריפטוגרפי חדש בשם TrumpCoin. המטבע לא הופץ על ידי הקמפיין של טראמפ ולא הוכר כמיזם רשמי מצד הנשיא או אנשיו, אך שווק תוך שימוש בשמו, בדמותו ובסמליו — ובתזמון שלא הותיר הרבה מקום לספק. על פי דיווח ב-BBC, המטבע הושק על ידי קבוצה של תומכי טראמפ, ולווה בקמפיין שיווקי שפנה ישירות אל הבייס שלו.
האתר הרשמי של המטבע כלל הצהרה משפטית ברורה, לפיה המטבע "אינו מיועד להיות או להיתפס כהזדמנות השקעה או נייר ערך", והובהר כי מדובר ביוזמה "שאינה פוליטית ואינה קשורה לשום קמפיין פוליטי, משרה ציבורית או גוף ממשלתי". עם זאת, עצם התזמון – שעות ספורות לפני חזרתו של טראמפ לתפקיד – והעובדה שלפי פרסומים הוא מחזיק ב־80 אחוז מהמטבעות שהונפקו, עוררו ביקורת נוקבת מצד מומחים בתחום – ואולי פתחה את הדלת לרווחה ישירה של השפעה.
ואם בקנייה ישירה של השפעה עסקינן, הרי שב-20 בינואר גם מלניה טראמפ השיקה מטבע דיגיטלי משלה כחלק ממיזם מסחרי עצמאי הכולל גם פלטפורמה למוצרים דיגיטליים ממותגים. אולם בשונה מהמטבע של תומכי טראמפ, כאן מדובר ביוזמה רשמית המזוהה במובהק עם אשתו. גם אם שני המיזמים אינם מתואמים ואינם מופעלים רשמית מהבית הלבן, הקרבה בין השקת המטבעות לבין חזרתה של משפחת טראמפ לשלטון חידדה את השאלה האם איש העסקים שהפך לנשיא מצא את הדרך המושלמת – ובהתאם לאופיו, הישירה ביותר – לסחור בהצלחה פוליטית בזמן אמת?
כמה שווה לילה בחדר לינקולן?
שערוריית מוניקה לווינסקי והמאמץ להדיח את ביל קלינטון מהנשיאות הם לא הפעם היחידה שהתנהלותו של הנשיא הדמוקרטי עוררה חשדות בשנות התשעים. באוגוסט 1996 פורסם תחקיר מקיף שטען שבשלוש השנים הקודמות, אפשר קלינטון למקורבים ולאנשי עסקים לישון ב"חדר השינה של לינקולן" – מהחדרים המפורסמים ביותר בבית הלבן – כתגמול על שירותים ותרומות פוליטיות.
ראיות רבות עלו במהלך הסערה הזו, ומסמך אחד נחשב למפליל במיוחד: הערה בכתב ידו של קלינטון על מזכר של הוועדה הדמוקרטית הלאומית, שנכתב על ידי יו"ר אגף הכספים של המפלגה, טרי מקאליף. המזכר עסק בשמות של אנשים שלא נשמר עימם קשר מאז קמפיין הבחירות של ביל קלינטון ב־1992. קלינטון כתב: "כן, לעקוב אחרי שלושתם, ולמהר – ולהשיג שמות נוספים של התורמים בסך 100 אלף דולר ומעלה. מוכן להתחיל בלינות לילה מיד – תחזירו לי את רשימת עשרת הבכירים יחד עם רשימת ה-100". לפי דיווח של הוושינגטון פוסט, "קלינטון אישר אישית שורה של הטבות לתורמים הבכירים של המפלגה, כולל משחקי גולף, ריצות בוקר איתו וכן לינות לילה בחדר השינה לינקולן בבית הלבן".
אבל היו גם שערוריות נוספות. בסיום כהונתו של קלינטון הוא העניק חנינה נשיאותית למארק ריץ', איש עסקים אמריקני שהואשם בהונאת מס בקנה מידה עצום. לא רק עצם החנינה עוררה סערה, אלא גם העובדה שגרושתו של ריץ' הייתה תורמת בולטת לקמפיינים הדמוקרטיים ולספרייה הנשיאותית של קלינטון. כמו בשערורייה הקודמת, גם כאן מעולם לא הוכח קשר ישיר ברמה פלילית – אך הצירוף של תורמים, גישה, והחלטות פוליטיות בעלות השפעה, שרטט את אחד מהדפוסים הקלאסיים של התעשרות סמויה בתפקיד ציבורי.
תחנת טלוויזיה או מכרה זהב?
עוד לפני שהפך לנשיא עם רצח קנדי בשנת 1963, לינדון ג'ונסון ואשתו היו הבעלים של תחנת הרדיו והטלוויזיה KTBC באוסטין, טקסס. בעת שג’ונסון כיהן כסנאטור דמוקרטי בולט התחנה זכתה לרצף יוצא דופן של הטבות רגולטוריות מרשות התקשורת הפדרלית (FCC) – ביניהן רישוי מונופוליסטי ורווחים חריגים מפרסום. עם השנים התחנה הפכה לאחת ההשקעות המכניסות ביותר בטקסס, והעיתונות המקומית תיארה כיצד היא התפתחה עם פריחתה של הקריירה הפוליטית של ג'ונסון.
כאשר ג'ונסון מונה לסגן הנשיא ולאחר מכן לנשיא הוא לא מכר את האחזקות, אלא העביר אותן לנאמנות עיוורת – שבפועל נוהלה על ידי שותפיו הוותיקים. היסטוריונים שבחנו את הנושא הצביעו על רצף החלטות מנהליות ורגולטוריות שהיטיבו עם התחנה – ובכך היטיבו ישירות עם ג'ונסון ומקורביו – גם לאחר כניסתו לתפקיד הבכיר ביותר בעולם.
מי רוצה נפט?
מבין כל פרשיות השחיתות שידעה המערכת הפוליטית האמריקנית, "פרשת טיפוט דום" – שנחשפה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת – נותרה אחת המוכרות והמביכות מכולן. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות ארצות הברית שבכיר בממשל פדרלי נכנס לכלא בגין שחיתות בעת כהונתו, ולא בכדי. מה שנראה תחילה כהסדר מנהלי שגרתי לחשיפת נפט ממאגרי המדינה, התברר במהרה כמנגנון מסועף של הטבות, טובות הנאה ושוחד גלוי מאחורי הדלתות הסגורות של ממשלו של הנשיא וורן ג' הרדינג (מה עומד מאחורי הג' של שמו האמצעי? באופן משעשע זה לא ג'ורג' או גרגורי, אלא גמליאל).
במרכז הפרשה עמד אלברט פול, מזכיר הפנים בממשלו של הרדינג. פול קיבל לידיו את השליטה על שדות נפט פדרליים אסטרטגיים, ביניהם המאגר הידוע בשם "טיפוט דום" במדינת ויומינג – מאגר ששימש את צי ארצות הברית כאספקת חירום אסטרטגית. במקום להוציא את הזיכיונות לחכירה במכרז פומבי כמתחייב בחוק, חתם פול על הסכמים חשאיים עם שני אילי נפט, שבמסגרתם קיבלו השניים גישה בלעדית למאגרים בתנאים נוחים ביותר.
בתמורה קיבל פול שוחד ישיר ועקיף בסכומים חסרי תקדים לאותה תקופה: כסף מזומן, אגרות חוב, מניות בחברות פרטיות, מתנות אישיות ואף עדר בקר. במקרה אחד תיעדו חוקרים העברה של 100 אלף דולר במעטפות סגורות – סכום שווה ערך למיליוני דולרים כיום. החוזים עצמם הוסתרו מעיני הציבור והקונגרס, והפרשה נחשפה רק לאחר הדלפות וחקירה עיתונאית עיקשת שגררה אחריה שימועים סוערים בקונגרס, ועדת חקירה פדרלית ומשפט פלילי תקדימי.
הנשיא הרדינג בעצמו לא הואשם בפלילים, אך סביבתו הפוליטית הייתה נגועה בקשרים מושחתים וניהול כושל. הרדינג מת מהתקף לב ב־1923, עוד לפני שהפרשה הגיעה לשיאה הציבורי, אך המורשת הפוליטית שלו הוכתמה לצמיתות. הפרשה גם הותירה חותם משפטי מתמשך. בעקבות פרשת טיפוט דום חיזק הקונגרס את הסמכויות המפקחות על הממשל הפדרלי, והונחו אבני הדרך למבנה אתיקה ציבורית מחמיר יותר. אך אולי יותר מכל, הפרשה המחישה כיצד נכסי מדינה – גם כאלה הנמצאים קילומטרים מתחת לאדמה – יכולים להפוך למטבע עובר לסוחר עבור מי שיושב במקום הנכון בממשל.
תנורו של רמאי
פרשיית שחיתות נוספת שאירעה בוושינגטון אך לא נקשרה ישירות לבית הלבן פרצה בשיאה של מלחמת האזרחים ובמהלך כהונתו של אחד הנשיאים המוערכים ביותר.
כאשר אברהם לינקולן הושבע לנשיאות ארצות הברית, הוא מינה את סיימון קמרון, איש עסקים מפנסילבניה שהפך לפוליטיקאי רפובליקני בכיר, לשר המלחמה בקבינט שלו. אך כעבור פחות משנה הוא נאלץ להתפטר, בשל סדרה של האשמות חמורות על שימוש בתפקידו לצרכים אישיים ולטובת בעלי עניין.
כהונתו של קמרון לוותה במינויים פוליטיים מפוקפקים, בחלוקת חוזים צבאיים ממשלתיים לחברות שהיה לו בהן עניין עסקי ובתלונות חוזרות על ניהול כושל ורשלני של משאבי המלחמה – כל זאת כאשר הצפון נאבק על עתידה של האומה נגד המורדים בדרום. השחיתות הייתה כה בוטה עד שבקונגרס נפתחו הליכים להדחתו של קמרון פחות משנתיים לאחר שמונה.
את מידת האמון הציבורי בו היטיב לבטא חבר הקונגרס הרפובליקני הבכיר תדיאוס סטיבנס. כאשר הוא נשאל לדעתו על יושרו של קמרון, הוא השיב: "אני לא חושב שהוא היה גונב תנור לוהט". מאוחר יותר, כאשר הנשיא לינקולן ביקש מסטיבנס לחזור בו מאמירתו כדי להימנע ממשבר פנימי במפלגה, סטיבנס השיב: "אמרתי שהוא לא יגנוב תנור לוהט. ובכן, אני מוכן לחזור בי מהטענה הזו".
לבסוף לינקולן הבין שאין לו ברירה, והוא פיטר את קמרון בהדרגה – תחילה מינה אותו לשגריר ברוסיה, ובכך סילק אותו מהזירה הפוליטית הפנימית מבלי לעורר עימות ישיר. קמרון מעולם לא הועמד לדין, אך שמו נחרט כאחת הדוגמאות הברורות הראשונות לניסיון לנצל תפקיד ציבורי לצבירת הון והשפעה פרטית. יותר מכך – הוא סימן כבר בשנות השישים של המאה ה־19 את אחד הדפוסים המרכזיים של שחיתות שלטונית בארצות הברית ובכל העולם כולו: השימוש בתקציבים פדרליים, חוזים ממשלתיים וקשרים פוליטיים כנתיבים להתעשרות פרטית, גם במהלך משבר קיומי.
