הוא ניגש אליי בתחנה המרכזית בירושלים לפני שבוע. "אולי אתה מעוניין לתרום לישיבה שלנו?"
הבטתי בו. בחור ישיבה חרדי. חייכתי ואמרתי: "אני תורם לישיבות שהתלמידים שלהם מתגייסים לצבא".
"אבל אנחנו גם תורמים", הוא ענה, "אנחנו לומדים תורה בשביל עם ישראל".
"בסדר", אמרתי, "אבל אפשר וצריך גם ללמוד תורה וגם לשרת בצבא ואני מכיר הרבה בחורי ישיבות שמצליחים לשלב את שניהם". הוא הביט בי, ואני התקשיתי לעצור: "חוץ מזה, לא למדת על אברהם אבינו שיצא להילחם, על יהושע בן נון ועל דוד המלך?"
ואז הוא שלף את המשפט שהביא את הדיון הזה לסיומו. "מה אעשה. הרבנים שלי אוסרים להתגייס". ברגע הזה הבנתי שאין טעם שאמשיך לדבר על חשיבות השירות הצבאי או על היכולת לשלב אותו עם לימוד תורה. "הבנתי", אמרתי לו. "אז שהרבנים שלך ידאגו לממן את הישיבה. אני תורם בהתאם לעולם הערכים שלי". נפרדנו בלחיצת יד.
בדרך הביתה, הרהרתי לעצמי שהשיח הקטן הזה עם בחור הישיבה, הוא בעצם השיח הגדול שלנו עם הציבור החרדי ומנהיגיו. כבר מזמן התברר שמנהיגיו של הציבור החרדי אינם עומדים להשתכנע מהטיעונים שלנו, בני הציונות הדתית. זה לא משנה כמה הוכחות הלכתיות נביא לחובת ההתגייסות בזמן מלחמה, לא משנה כמה דמויות תורניות נביא מהתנ"ך ומההיסטוריה היהודית שיצאו למלחמה, לא משנה כמה דוגמאות נביא מעולם הישיבות שלנו שמוכיחות שגם משרתים בצבא יכולים להיות תלמידי חכמים. מהשיח הזה לא יוצא דבר. גם הקשבה אמיתית אין בו.
מנהיגי הציבור החרדי מתבצרים בעמדותיהם ובחרדתם. אם הם לא זזו מילימטר בשנה וחצי האחרונות, זה כבר לא יקרה בשנים הקרובות. אם הם היו מאמינים בחשיבות השירות הצבאי ורק חרדים מכך שהוא יפגע באורח חייהם, הם היו נאבקים כדי למצוא כמה שיותר פתרונות והתאמות.
כמו השיח שלי עם בחור הישיבה, גם השיח עם מנהיגי הציבור החרדי מגיע תמיד למבוי סתום. לכן גם התגובה שנותרה לנו היא המילה האחרונה שאמרתי לבחור לפני פרידתנו. חרדים יקרים, יש לכם תפיסת עולם שבמציאות הנוכחית גורמת נזק לביטחון מדינת ישראל. אם אתם נחושים לאחוז בה, מן הראוי שתממנו אותה בכוחות עצמכם. אין סיבה שהמדינה תסבסד מעונות יום לאברכים שמתנגדים להיות שותפים למשימה הביטחונית. אין סיבה שבחור חרדי שמסרב לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי יזכה להנחה בדיור ובארנונה. עולם הישיבות החרדי ראוי לקבל תקציב מסוים כמו כל מוסד תרבותי במדינת ישראל, אבל התקציב הזה אינו אמור להיות בהתאם למספר התלמידים שלומדים בכל ישיבה, וגם לא בהיקף של מעל מיליארד שקלים, בזמן שתקציב הביטחון גדל.
יש טוענים שסנקציות כלכליות כן ישפיעו על סוגיית הגיוס כשם שהקיצוץ בקצבאות הילדים בעבר הוביל לשינויים בחברה החרדים אבל האמת היא שזה לא משנה. גם אם הפסקת מימון, ביטול סבסוד, ועצירת הטבות לא יובילו את החרדים לבקו"ם, הם נדרשים מצד האמת והצדק. מי שעומד מהצד במצב חירום לאומי ומסרב להושיט יד לאחיו, אינו ראוי לתמיכה כלכלית של המדינה.
