עוד בטרם כבו שלשום האורות במסגד אל-אקצה, כבר הועלתה תיאוריית הקשר שלפיה נאומו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נועד לחלץ את ראש הממשלה בנימין נתניהו ממצוקותיו הפליליות. מילא האמירה שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים – אך האם גם לאמריקה יש רק מדיניות פנים-ישראלית?
נאומו המכונן של טראמפ נולד בשדות האוונגליזם האמריקני, המתגורר בערים וכפרים בארה״ב עם שמות תנ״כיים – כולל חמישים ערים ושמן "ירושלים". שגרירם בבית הלבן הוא סגן הנשיא מייק פנס, אולי האדם הפרו-ישראלי ביותר שישב שם אי פעם. הבסיס הנלהב של בוחרי טראמפ חפץ בצעד הזה, ומי שמחפש עוד תקופת כהונה לא ירצה לאכזב אותם.
יועצו לשעבר של נתניהו, רן ברץ, הסביר היטב בפוסט מנומק בפייסבוק מדוע נאום על ירושלים הוא סמל בלתי נחוץ, בוודאי בהשוואה למה שאנחנו באמת רוצים מארה״ב: סיוע פעיל להרחקת איראן, נטרול האיום הגרעיני, פגיעה בחיזבאללה והחלטות כלכליות דרמטיות.
שתיקתו הכמעט מוחלטת של נתניהו לאחר הנאום הנשיאותי בוושינגטון מעלה את השאלה אם היא כהודאה בצדקת דוברו לשעבר, או החלטה מחושבת לפעול בכל הכוח מאחורי הקלעים. כרביזיוניסט נתניהו הוא מאמין גדול במילים ובהצהרות בינלאומיות. בניגוד למתנחלים ולמפא"יניקים, הוא מאמין שהגבול לא נקבע בידי המחרשה והמאחז אלא בהסכמים ובהסכמות.
בסבבים הקודמים בסוגיית ירושלים מאז בחירת טראמפ נראה היה שנתניהו לא פעל במיוחד למען הגשמת המהלך. שלדון שורר, נציג המפלגה הרפובליקנית בישראל, הדהים לפני כשנה כשהסביר שהעברת השגרירות לירושלים נמנעה בגלל בקשה מירושלים. נתניהו עצמו דיווח השבוע לחברי ועדת החוץ והביטחון שהכרזה כזו עשויה להוביל להסלמה ביטחונית – לא בדיוק פיזור קונפטי על מסיבתה של בירת ישראל. מנגד, לשכת ראש הממשלה הייתה מעודכנת בכל פרט מפרטי הנאום בבית הלבן. אפילו שעת השידור, 20:00 שעון ישראל, אינה חשודה במקריות.
אפשר להניח שזה מה שקרה: טראמפ החליט כבר ביומו הראשון לעמוד בהבטחת הבחירות שלו כדי לבדל עצמו מממשלים קודמים ולרצות את הבייס שלו. הוא תכנן לעשות זאת כבר בינואר, אבל קיבל איתותים מהערבים שמדובר בצעד בעייתי, ומהישראלים – שיש דברים דחופים יותר. בחודש האחרון, כשהנשיא החליט ללכת על מהלך רטורי עם תחילתה של הנעה לפעולה מעשית, נתניהו ויד ימינו בארה״ב, רון דרמר, ניווטו את הטון, העיתוי והתמליל של ההצהרה הדרמטית. הם לבטח לא מצטערים על כך. הצהרת ירושלים והמעבר המסתמן גם של שגרירות צ׳כיה נראות כהישג דרמטי לראש הממשלה בשבוע שבו הוא שיווע למשהו אחר חוץ מחקירות וחשדות.
השאלה העיקרית היא אם תידרש תמורה ישראלית. מקורות בגבעות השומרון ובגבעת הקפיטול כאחד מרננים לאחרונה – מי בחשש ומי בתקווה – על צעדים ישראליים דרמטיים בנושא הפלסטיני. ההיגיון הפוליטי אומר שג׳ארד קושנר לא דיבר סתם ב'פורום סבן' לפני שבוע על פתרון הסכסוך כמפתח לפיוס במזרח התיכון. ההיגיון המסחרי – שעל ההכרה בירושלים יידרש תשלום במטבע קשה.
ובכל זאת, ספק גדול אם כך אכן יקרה. תומכי טראמפ לא יראו בעין יפה לחץ אמריקני על ישראל לוויתורים. הפלסטינים לא רואים אותו בעיניים אחרי ההשפלה הציונית שספגו ממנו. מה שנתניהו מוכן לשלם לא פגש ולא יפגוש את מה שמוכן אבו-מאזן לקחת. לסיכום: צעדים טקטיים אולי, מהלך אסטרטגי של ויתורים נראה כמעט דמיוני.
הדילמה של כחלון
שני אנשים מודאגים וחבולים נפגשו ביום שני האחרון לשיחה ממושכת: האחד איבד דקה קודם את יד ימינו הפוליטית ואת החוק שנועד להגן עליו, והשני איבד בסוף השבוע שחלף אמינות ולפי הסקרים גם 60 אלף מצביעים. בנימין נתניהו ומשה כחלון התכנסו כדי לברר אם יש עתיד לקשר שלהם.
פעולותיהם בתקופה האחרונה חושפות שבניגוד מוחלט לפרשנויות והניתוחים, הם אינם רוצים בחירות. נתניהו מתדרך שאיננו חושש מהקלפי, אבל במשבר השבת השקיע שעות נוספות כדי לשמור על הקואליציה. כחלון משדר לכולם כבר שלוש שנים שהוא ישן בנעליים בממשלה, אבל בכל פעם שהושמע כלפיו איום בחירות הוא התיישר לימין הליכוד. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא ששניהם יקדמו בצוותא את תקציב 2019, אשר אמור לעלות לממשלה בעוד חמישה שבועות – מהלך שיאפשר לכנסת הזו למלא את ימיה.
אלא שזה לא כל כך פשוט. חושב לעצמו נתניהו: כחלון קרס זה עתה תחת לחצה של הפגנה אחת בתל-אביב, ומשך את תמיכתו בחוק ההמלצות. מי לידי יתקע שהוא לא יקרוס באופן דומה אחרי שיפורסמו המלצות המשטרה עצמן? אולי במצב כזה עדיף כבר להקדים בחירות ולא להיגרר אליהן?
חושב לעצמו כחלון: בפעם המי יודע כמה יוזמה הזויה של הליכוד גרמה לי נזק ציבורי כבד. מי לידי יתקע שלא תגיע עוד אחת ועוד אחת? אולי במצב הזה עדיף כבר ליזום בחירות, ולא להיגרר אליהן אחרי שאיבדתי את שארית תומכיי במרכז?
בפגישה ביניהם מפלס החשדנות ירד. לא אכנס לתהליך של תקציב אם לא מסיימים אותו, אמר שר האוצר. אני מעוניין בתקציב הזה, השיב ראש הממשלה. מי ששמע מה היה בפגישה התרשם שנתניהו מעוניין להרחיק את הבחירות ככל האפשר. תן לי זמן, ביקש בניסוח כזה או אחר, שיח השחיתות והחקירות חייב להצטנן ולהתחלף בסדר יום מדיני-ביטחוני. הושט לי יד, השיב כחלון במילותיו שלו. שר האוצר אף הבהיר: אני דורש להפסיק מיד עם כל החוקים הפרסונליים של הליכוד. ההצעות הללו מקצרות את ימי הקואליציה, ופוגעות בעיקר בי.
למחרת, כמחווה של רצון טוב, הוא הופיע בכנס כלכלי והצהיר שמבחינתו "ראש הממשלה יתקשה להמשיך לאחר החלטת היועץ המשפטי לממשלה" – ובתרגום לעברית: אבל המלצת משטרה כשלעצמה איננה עילה לפירוק הממשלה.
כמובן, רגע המבחן עוד לפניהם. בעוד חודש או חודשיים, כשיתפרסמו המלצות המשטרה בקול רעש גדול, יעמוד יושב ראש כולנו בפני דילמה אכזרית: בוחריו וגם חלק ניכר מסיעתו ירצו בפירוק הממשלה. מכל סקר עולה ש-75 אחוזים ממצביעי כולנו אינם אוהבים את נתניהו. המפלגה עצמה היא בעצם תנועת מאוכזבי נתניהו. האגף השמאלי במפלגתו יתרה בו: אם לא תעזוב את הממשלה – תימחק. מנגד, כחלון זקוק לזמן נוסף כדי להביא הישגים כלכליים. באגף הימני של כולנו מזהירים אותו: אם תעזוב את הממשלה תקבל מחיאות כפיים לחצי יום – ואז תימחק.
נתניהו מאמין שכחלון לא יעזוב. יש הבדל, חושבים בליכוד, בין בלימה סבילה של חוק מוצע לבין הפלה פעילה של הממשלה. מהלך כזה יהיה סוף דרכו בימין, כולל האפשרות העתידית להתמודד על ראשות הליכוד אחרי עידן נתניהו.
ההכרעה של כחלון תלויה גם בתוכניותיו העתידיות: האם להתמודד שוב לבדו, אולי מחוזק במשה (בוגי) יעלון, או לחבור לליכוד? או אולי להצטרף דווקא ליאיר לפיד? באפשרות האחרונה טמון גם בונוס מיוחד, מתוק-מתוק: האפשרות לחסל את שנוא נפשו אבי גבאי.
עד לפני כמה שבועות זה נראה דמיוני. כחלון לא סובל את כל מה שלפיד מייצג, ויושב ראש יש עתיד משוכנע שכחלון הוא שר אוצר לא אמיץ, שמבזבז את הכסף שהוא חסך בעמל רב. אבל הפוליטיקה כבר ראתה זיווגים משונים מאלה. חבירה עתידית ללפיד אחרי פירוק הממשלה על רקע שלטון החוק היא שובר שוויון של ממש. הרי בסקרים הנוכחיים כחלון כבר נספר בתוך גוש הימין. בלעדיו, הימין ניצב בפני משימה כמעט בלתי אפשרית.
אחרי שנה של הפגנות עקרות בפתח-תקווה, עצרת מוצאי שבת האחרונה בתל-אביב וההתמקדות בכחלון ובסיעתו הייתה מהלך אופוזיציוני מרהיב. למחרת הפיצו מארגני ההפגנה את הטלפון של שר האוצר, וביקשו לשגר אליו וואטסאפים שקוראים לו לצאת נגד נתניהו. לשמחתו של כחלון, הוא השבית זה מכבר את הוואטסאפ בטלפון הזה.
ביטן בדרך החוצה?
הביקורת החריפה על עיתוי חקירתו של יושב ראש הקואליציה התמקדה במשטרה, והתעלמה ממי שאישר אותה: על פי הנהלים, היועץ המשפטי לממשלה הוא זה שמאשר לחוקרים לזמן נבחר ציבור.
למשטרה יש בעיות משלה, שחלקן נחשפו השבוע בדמות בכיר שמברך באופן הזוי על ההפגנה בתל-אביב או חוקרת בתיקי נתניהו שפועלת בפייסבוק למען הצלחת העצרת. אבל מנדלבליט הוא מקרה שונה לגמרי: נתניהו למשל מקפיד מאוד בכבודו של היועץ. הוא משתדל לא לתקוף אותו, וככל הידוע גם משוכנע שמנדלבליט יסגור את כל התיקים שתשגר אליו המשטרה. ראוי גם להזכיר שלשכת היועץ שמרה כמעט שנה בסוד מוחלט על תוכנם של תיקי נתניהו, ללא דליפה אחת.
לכן כשדמות דיסקרטית, אחראית ועניינית כמנדלבליט מאשרת לחקור את יושב ראש הקואליציה, ובכך להנחית מהלומת מוות על חוק ההמלצות, נראה שיש לכך סיבה טובה. על פי ההדלפות מחדר החקירות, ביטן שרוי במצב משפטי נואש. חוקרי המשטרה שיפדו אותו היטב ,וקירבו את הקריירה הפוליטית שלו אל מה שנראה כקיצה הבלתי נמנע. איזה עולם משונה: לפני חודש בלבד ביטן הבהיר שיקבל בקרוב תיק בממשלה מנתניהו, אבל בסוף חטף תיק פלילי מיאח"ה.
גם לבבות אטומים למדי בכנסת נחמצו השבוע למראהו של ביטן החיוור צועד במליאה בין חקירה לחקירה. יושב ראש סיעת הליכוד הוא דמות אהובה במסדרונות הכנסת. איתו אפשר לגנוב סוסים, ובלעדיו יהיה קשה יותר להעביר תקציב וחקיקה. אבל בדיעבד, צמד החוקים שקידם ביטן בחודשים האחרונים נראה מטריד למדי: חוק ההמלצות וחוק ההקלטות. על פי הידוע, חלק ניכר מהחומר המרשיע נגד יושב ראש הקואליציה הושג בהקלטות, חלקן לפי השמועות בכנסת הוקלטו בידי דמות קרובה מאוד (מאוד-מאוד) לביטן. בשלב מסוים הוא הסכים להחריג עיתונאים מהחוק, אבל להותיר בו אזרחים מהשורה. האם חשב גם קצת על עצמו?
כשביטן נחקר בימים ראשון ורביעי, אבל בשני ובשלישי מסתובב בכנסת כרגיל, האם זה אומר שהוא לא הבין שהחוקים השתנו, או שהעיתונאים לא מבינים שהחוקים השתנו? האם הוא לא קולט שהקריירה הציבורית שלו חוסלה ברגע שנמצאו כנראה בחשבונותיו מיליונים לא מוסברים, או שחלף העידן שבו פוליטיקאי הסתלק חיש קל מרגע שהסתבך?
ההכרעה הקשה מונחת כעת לפתחו של ראש הממשלה. מתישהו הוא יצטרך להכריע אם להיפטר מביטן – בין אם כדי לקבל יושב ראש קואליציה שלא ייעדר מימי חקיקה לטובת ביקורים כפויים בלוד, ובין אם כדי לבדל את עצמו מפוליטיקאי שמסובך עד צוואר. קל ונעים זה לא יהיה.
