"ישמח לבב אנוש" או "מביא יללה": מסע בעקבות היין בהיסטוריה היהודית

כבר במקרא נתקלים אנו במופעים מגוונים של היין, שמהם אתה למד על שכיחותו בארץ ישראל ועל מעלתו. למשל, מעשהו הראשון של נח לאחר יציאתו מן התיבה הוא "וַיִּטַּע כָּרֶם". יעקב מברך את יהודה שהיין יהיה מצוי בנחלתו עד כדי "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ", והוא מכונה "דַם עֵנָב". בעת הכנסת אורחים, מלך שלם מוציא "לֶחֶם וָיָיִן". אחת הדוגמאות ליוצא צבא שאמור להשתחרר מן הקרב היא מי ש"נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ". התפייסות יוסף ואחיו מתבטאת ב"וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ", ובכלל, "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ". היין נחשב אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, והמרגלים נושאים אשכול ענבים כמייצג של טוב הארץ. "יין כנסכו" שימש דרך קבע בעבודת המקדש, (וכך גם אצל עובדי האלילים, "יין נסך", וממילא נאסר גם "סתם יינם"). משתמשים בו כסמל לדבר משובח – "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיר השירים א), וחכמינו מצאו בו סמל ל"יינה של תורה".

ברם, לצד ערכו נעוצה בו סכנה, שכן שתייה מרובה ממנו מביאה לשכרות ולתוצאות שליליות, כדוגמת נח. ואכן היו שטופי תאווה אשר "מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ, מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם" (ישעיה ה), עד כדי כך שגם "כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַיִן" (שם כח). ומשל יפה משלו חכמינו מתחום בעלי החיים (תנחומא, פרשת נח): 'קודם שישתה אדם מן היין הרי הוא תם ככבש… וכרחֵל… שתה כהוגן הרי הוא גיבור כארי, ואומר אין כמותו בעולם. כיון ששתה יותר מדאי נעשה כחזיר מתלכלך במי רגליים… נשתכר נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק ומנבל פיו ומוציא לפני הכל נבלות הפה, ואינו יודע מה יעשה".

לפיכך אסור לכוהנים לשתות בזמן העבודה במקדש. יתר על כן, היו שנמנעו כלל משתיית יין כמו הנזיר או בני רֵכב, ובימינו ר' דוד כהן, "הנזיר". והיו שנמנעו מבשר ויין כדרך של קנס עצמי, או כאות הזדהות עם צער החורבן, ולא שתו בימות החול.

גם ספרות חז"ל ידעה להוקיר את היין, ובד בבד להסתייג ממנו. במסכת סנהדרין מתואר כיצד "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין". וכן מתואר יין המשומר בענביו לצדיקים לעתיד לבוא. חכמים ראו בשתייה מעשה חברתי: "גדולה לגימה שמרחקת את הקרובין ומקרבת הרחוקין ומעלמת עינים מן הרשעים" (סנהדרין קג, ב). ובאותו הקשר צירוף מעניין: "בשלושה דברים אדם ניכר: בכיסו, בכוסו ובכעסו" (עירובין סה, ב).

שימושו הרב של היין באורח החיים הדתי מצד אחד, ומצד שני איסור השימוש ביינו של גוי, גרמו לכך שאבותינו נאלצו לטעת כרמים וליטול על עצמם את כל עול ההפקה, עד שאנו מוצאים אותם כמוכרי יין לשכניהם. כידוע, אפילו רש"י עסק בכך

במסגרת ההלכתית אסתפק בדברי הגמרא והרמב"ם, שאין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי מזבח; ובהלכה התלמודית "יין פוטר כל מיני משקין" מברכה ראשונה ואחרונה (ברכות מא, ב); וכמובן "מיחייב איניש לבסומי בפוריא" (מגילה ז, ב). חשיבותו של פרי הגפן קובעת לו ברכה נפרדת, והיא נוטלת חלק נכבד בטקסים: "אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין" (פסחים קז, א); ו"הזָהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין" (שבת כג, ב). ועוד לא הזכרנו את ארבע כוסות היין של ליל הסדר.

ככלל, "חמרא טבא לחיי רבנן ולתלמידיהון" – היין טוב לחיי חכמים ותלמידיהם. והלומד מן הזקנים משול לשותה יין ישן. בהזדמנות אחרת נאמר "נכנס יין יצא סוד" (עירובין סה, א), פתגם שאפשר להבינו בהקשרים שונים. כנגד אלו תמצא הסתייגויות, כגון: "אין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין" (סנהדרין ע, א). "יין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם, ולצרה גדולה ולחסרון כיס" (תנחומא שמיני יא).

יוסיף חכמה, יחדש אהבה

במציאות הכלכלית של ימי הביניים, תפס היין מקום נכבד מאוד אצל אבותינו באירופה. לא מקרה הוא שנמצא שפע של שירי יין בתור הזהב בספרד, ואף נכתבו שירי ויכוח בין מים ליין. אכן, היין נחשב משקה מקובל מאוד. אף באומנות נודע מקום לכלי המיוחד שבו שותים את היין: הגביע.

שימושו הרב של היין באורח החיים הדתי מצד אחד, ומצד שני איסור השימוש ביינו של גוי, גרמו לכך שאבותינו נאלצו לטעת כרמים וליטול על עצמם את כל עול ההפקה, עד שאנו מוצאים אותם כמוכרי יין לשכניהם. כידוע, אפילו רש"י עסק בכך. בספרו "יינם" מתאר פרופ' חיים סולובייצ'יק בפרוטרוט את עולמם של כורמים וסוחרי יין יהודים בימי הביניים. כפי שהוא מסביר, "האזורים שישבו בהם רוב יהודי גרמניה בעיצומם של ימי הביניים הם אזורי גפן… והוא שימש מקור פרנסה לא אכזב. אין תמה אפוא שהיהודים קיבלו במשכנתה כרמים מרובים, לפעמים אפילו כפרים שלמים, ושלטו ביבול שלהם" (יינם, עמ' 70). ועוד: "לעתים תכופות הם נדרשו גם ללון בכרמים כדי לשמור על הגיגיות ממגע גוי. כמויות היין שנדרשו להכין ואף להשגיח עליהן היו עצומות" (שם, עמ' 110). הספר מתאר את שלל הבעיות שיהודי אשכנז התמודדו עימם בתחום זה: יין נסך, סתם יינם, רמאויות מצד המובילים, ענייני תשלומים.

כדי להמחיש את מרכזיות היין בעולמם של אבותינו אביא שתי ידיעות מעניינות. ר' יוזפא, השמש של קהילת וורמס במאה ה־17, העיד: "מה שאין אומרים פה לא תהילים ולא שיר היחוד מיום א' בשבוע שלפני יום כיפור עד יום א' הראשון של חודש חשון, הטעם לפי שבימים האלו הוא הבציר ואיסוף הענבים מן הכרם, ורבים מאנשי קהילתנו סובבים במדינה בכפרים כדי לקבל פרעון מה שחייבו להם הכפריים מן היין של בציר" (ש' אייזנברג, ר' יוזפא שמש, מאגנס, עמ' כא). ועוד: למרבה הצער לא היה זה נדיר ש"עכו"ם נגע ביין לנסכו להכעיס את היהודי", והמהרי"ל ואחרים פסקו שבמקרה זה היין כשר (ספר מהרי"ל, עמ' תקפד).

באשר ליחס אל היין נמצאה באופן כללי דרך פשרה. לחכמים הוצע לשתות יין במידה. למשל, מחברו הספרדי של "חובת הלבבות" משבח את השותה, "אם תהיה כוונתך בשתיית היין לתועלת גופך או להעביר דאגה מלבך", ואולם יש להיזהר "מהרבות ממנו ומהפליג בו ומחברת בני אדם עליו". ביתר הרחבה מבואר בספר המוסר האשכנזי "ארחות צדיקים" (שער השמחה), כי מצד אחד "היין יוסיף חכמת עמוקים… ועוד היין יוסיף חכמת המשכיל… ויחדש אהבת אוהב… ויפתח יד הנדיב… ישים היין רפואה לדאגתו", אך מצד אחר, "השכרות הוא ממעשה הרעה, כי הוא מפסיד השכל". אכן, שבחו של היין נודע כאשר "שותים כשיעור שיגבר השכל על היין ולא יגבר היין על השכל. והשותים בזמן הקבוע עם אוהבים ורֵעים ועם חסידים וצדיקים ולא עם ערטילאים וריקים".

מגמה זו חודרת גם לספרי מוסר קבליים במאה ה־16. וכך מסוכמים הדברים בקיצור של"ה: "כשם שצריך ליזהר מריבוי אכילה כן צריך ליזהר מריבוי שתיה… כי השכרות מפסיד גופו של אדם ומאבד שכלו וגורם לו כל רעות… ובפרט לומדי תורה צריכין ליזהר מן השכרות יותר משאר העם. ואמרו במדרש הנעלם, א"ר יצחק מעולם אין היצר הרע מפתה אלא האכילה ושתייה ומתוך שמחת היין".

כשהיין עולה על גדותיו

הזוהר רואה ביין אדום סמל לספירת גבורה. לפיכך עולה ניגוד בין הכהן שהוא סמל לחסד, ליין שהוא סמל לדין (ח"ג מ, ב), ובכך מוסבר איסור שתיית היין לכהנים.  באופן דומה נימקו מקובלים את ההלכה שאין מקדשים על יין בסעודה שלישית, מפני שזו עת רצון. גם בספרות הזוהר הודגש הצורך לשתות במידה, ככתוב "רביעית ההין" (ח"א ע, ב). היין נמשל בכמה מקומות לתורת הסוד, ובאומרנו יין בגימטרייה סוד, הרי כשם שהיין יאה לו שיהיה חתום, כך הסוד אין לגלותו אלא ליחידי סגולה (ח"ג רטז, ב).

אזכיר כי במקורות שונים, כולל הגר"א, פירשו את המילה יין כראשי תיבות של ירא, ישר ונביא (על פי בראשית רבה מט, ב), שבהקשר לשלושתם נזכר בתנ"ך "סוד ה'". ועוד מציין הזוהר שאי אפשר להרכיב גפן (ח"א קטו, ב), אם כי תפוח מפיג יין (ח"ג מ, ב).

בתקופת התלמוד נהגו בארץ ישראל למהול במים את היין, שהיה חזק מאוד. ברבות הימים והגלויות, כאשר הגיעו אבותינו למקומות שבהם היין לא היה חזק כל כך, נמנעו ממהילתו במים (כך למשל הגיה הרמ"א בשו"ע קפג, ב; רעב, ה). אך המקובלים כדרכם הצדיקו את המנהג הקדום בנימוקם שיש צורך קבוע להמתיק את היין האדום, סמל לגבורה ולדין, במים, שהם סמל לחסד, ומבחינה זו יפה כוחה של המהילה בכל מקום ובכל זמן. היו מן המקובלים שניסחו זאת בצורה החלטית. למשל, ר' יצחק דמן עכו כתב: "ועל כן אמרו רז"ל אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים". וכעבור כשלוש מאות שנה יעיד באיטליה ר' אהרן ברכיה ממודינה: "ולכן הנהגתי בביתי בקדוש והבדלה וכל מין ברכה שהיא על היין ליצוק בתוכו בג' פעמים לפחות ג' טיפין מים, וכל שכן ביין הניתן לאָבֵל שצריך מזיגה כי נברא יין לנחם אבלים, ובמזיגה יקרא יין טוב" (מעבר יבק, שפת אמת, פרק כח). וכך נהגו בדורות מאוחרים להוסיף מעט מים ליין של קידוש, אם כי לא נהגו כך בהבדלה. ואף הרצי"ה קוק העיד על אביו ש"היה מדקדק למזוג במים כוס היין של קידוש בשבת ויו"ט" (סידור עולת ראיה, מילואים).

בליל שבת כולם שתו יין גם משום שהוא נחשב לרפואה, וכן נהגו בהבדלה ללחלח את העיניים ביין כסגולת מרפא. נהגו להסתכל ביין בליל שבת, ובמוצאי שבת מביט תוך שמאהיל על המצח. על סגולה נוספת שהשתמש בה הפילוסוף המוסלמי אבן־סינא, מסַפר מקובל ארץ־ישראלי בסוף המאה ה־13, שברצותו להגיע לרמת ריכוז גבוהה "שותה כוס יין חזק כדי שיבא לידי שֵנה".

ובהקשר למה שאמרו "כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה" (עירובין סה, א) כדאי לציין תופעה מעניינת. בעוד בפולין, הט"ז (רצו, א) מצטט: "ימלאנו על כל גדותיו וישפוך עוד בענין שישפוך על הארץ… וזהו נכון מאוד וכן נהגתי מעודי" – חכמים איטלקים הביעו התנגדות לכך. למשל ר' יששכר בער איילנבורג (נפטר 1623), בספרו "באר שבע" זעק: "ואני תוהה כל ימי על מה שרבים נוהגים לשפוך מכוס של יין בשעת הבדלה על הארץ… ואני תמיה היאך נתפשט זה המנהג… לכן משבח אני מנהג הספרדים שאין שופכין מכוס יין". בערך באותו זמן, גם ר' יעקב ישראל פינצי (שו"ת, סי' עז) ואחרים הביעו התנגדות נמרצת.

לסיום אעיר באשר לאמירת "לחיים" בקידוש. המקדש אומר "סברי", שפירושו בארמית "ברשות" (ואכן יש אומרים כך). השומע עונה "לחיי", שפירושו בארמית "מאשר, מסכים". זמן רב הארמית אינה שגורה בפי כול, והמילה הבלתי רגילה הומרה במילה המעניינת יותר "לחיים", שאף נרקמו סביבה אגדות הבל למיניהן.

מכל האמור נוכחנו, בין השאר, עד כמה חשוב הוא האיזון בחיי אדם, "דרך האמצע". לחיים!

פרופ' משה חלמיש כיהן כראש הקתדרה לחקר הקבלה באוניברסיטת בר־אילן