הציור ההיסטורי שלפנינו הוא קטן ממדים, רק 27X39 ס"מ. ייתכן שהוא שימש סקיצת הכנה לציור שמן גדול, שלא צויר. רמברנדט צייר אותו בהיותו בן עשרים ואחת(!), לפני שעזב את ליידן עיר הולדתו והשתקע באמסטרדם. היצירה מתארת את דוד כורע על ברכיו ומציג את ראשו הכרות של גוליית בפני שאול. "וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר? וַיֹּאמֶר: דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי" (שמואל־א יז, נז-נח).
לאורך כל שנות יצירתו צייר רמברנדט את סיפורי התנ"ך. הוא הכיר ואהב את התנ"ך, הספר היחיד שנותר ברשותו כאשר פשט את הרגל ב־1656, אבל לא ראה עצמו מחויב לעקוב במדויק אחר הפסוקים, והרשה לעצמו חירות פרשנית.
נהוג לתאר סצנות מן התנ"ך, מן הברית החדשה, מן המיתולוגיה או מן ההיסטוריה בת הזמן, בתבנית רוחבית. כך אפשר לבנות סצנה נרטיבית, המכילה דמויות רבות. ואכן, תמונה אופקית זו עמוסה בדמויות שרק חלקן נזכרות בפרק, לא את כולן קל לזהות ולא כולן נכחו במעמד המתואר בפסוקים. רמברנדט מציג לנו סיפור רב־שכבתי. בממד החיצוני הוא מתאר את סיפור המעשה, אבל הוא שותל דמויות ורמזים רבים גם על מה שהתרחש לפני הצגת ראש גוליית לשאול, ובעיקר רמזים המטרימים את המשך העלילה. התבוננות מעמיקה בציור מעלה את השאלה: מיהו, בעצם, הגיבור בציור הזה?
קריעה טראומטית
במרכז היצירה ניצב המלך שאול, גבה הקומה וכבד הגוף, לבוש בגדי זהב. אבנט רקום כרוך על כרסו ומבליט אותה. הוא עוטה גלימת זהב ארוכה, ארוכה מדי. שני ילדים זעירים, או שמא שני גמדים, נושאים את שובל הגלימה בידיהם כדי שלא יסרח על הקרקע. במישור האחורי מבצבץ מבנה כחול דמוי כיפה. כך נראה במאה ה־17 אוהל המפקד, או המלך, שהיה ממוקם סמוך לשדה הקרב. הכיפה הכחולה מדגישה אף היא את דמותו העגולה של המלך. צ'ופצ'יק עגול, המבצבץ בקצה הכיפה, מהדהד את הטורבן המתנוסס על ראש המלך. הטורבן גדול מראשו, ונוצה לבנה תקועה בקצהו ומדגישה את גודלו עוד יותר. בהולנד של המאה ה־17 היה מקובל לתאר מלכים מן העולם העתיק כשלראשם מתנוסס טורבן אקזוטי במקום כתר.
התנ"ך מדגיש מאד את קומתו הגבוהה של שאול: "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שם ט, ב). שם התואר "טוב" מתפרש כִּיפֵה מראה. הנביא העיד: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם: הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה'? כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם. וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם י, כג-כד). נראה שכל מי שפגש אותו התרשם מן האיש הנאה והגבוה.
רמברנדט היה נאמן לכאורה לתיאור המקראי וצייר את שאול מתנשא משכמו ומעלה, אך השמין ועיבה את דמותו. התיאור הבלתי מחמיא מודגש גם באמצעות השובל המוגזם. אנחנו, המתבוננים בתמונה, משלימים פערים ויודעים שהמעיל של שאול אינו מסמל את מלכותו המפוארת אלא את קיצה. אורכו של המעיל יעמוד לו לרועץ ויאפשר לדוד לכרות את כנף המעיל במערה, מעשה שמסמל את אובדנה של מלכות שאול. "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ. וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט. וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שם כד, ד-ה).
הפעם הראשונה שבה נקרעה כנף של מעיל בספר שמואל מתוארת בפרק ט"ו. לאחר ששאול לא מילא את צו ה' במלחמה מול העמלקים, שמואל הנביא הוכיח את המלך: "יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ". ולאחר שהנביא לא נעתר לדברי החרטה ולהפצרות שאול, "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל: קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ". נראה שרמברנדט רומז גם לאירוע זה: ידו השמאלית של שאול מושטת קדימה במחווה שמתארת את פניית שאול לדוד, "בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר?", אך בו בזמן נדמה שאצבעותיו תופסות את כנף מעילו של שמואל, מנסות לעצור אותו מלהתכופף ולהשתחוות לפני דוד, המלך המיועד, ובה בעת מזכירות לנו את האירוע הטראומטי שבו נקרע המעיל ונקרעה ממלכת שאול.
הניצחון ההירואי מוצנע
דמותו של דוד מתוארת בחזית התמונה בהנגדה לזו של שאול. לא די שהוא קטן קומה – בוודאי ביחס לשאול – הוא גם כורע על ברכיו. דמותו הגדולה של שאול ממלאת את מרכז הציור, ואילו את דוד צריך לחפש, לעבור בעין על כל הדמויות הגדולות עד שמוצאים את הנער הכורע. הוא קטן כמעט כמו הגמדים הנושאים את גלימת שאול. המתבונן בציור צריך לחפש אותו, כמו שמואל הנביא (בפרק ט"ז) שעבר על כל אחיו המגודלים והנאים בחיפוש המלך הבא, עד שאביהם ישי שלח להביא את דוד מאחר הצאן, ואותו הצטווה הנביא למשוח למלך.
שמואל הנביא הוא הדמות שמובילה אותנו אל דוד. הוא לא נזכר כלל בפרק י"ז, רמברנדט הוסיף אותו מדעתו, ואף נתן לו מקום מרכזי ביצירה. הוא מציב את שמואל בין שאול, המלך שמלכותו עומדת להסתיים, ובין דוד, שמלכותו עומדת לקום. דוד כורע ברך לפני שמואל (לא לפני שאול!), בעוד הנביא רוכן מולו. לכאורה הנביא מתכופף כדי להתבונן מקרוב בראש גוליית – אבל מתנוחת גופו נראה כאילו הוא משתחווה בפני דוד הכורע, המלך העתידי והסודי שזה עתה משח על פי צו ה'.
דמויות קטנות משקיפות מלמעלה על המתרחש, ומגמדות מעט את יתרון הגובה של שאול. אחת מהן לבושה בבגד כחול וחובשת טורבן כחול עטור נוצה. הצבע הכחול המלכותי והטורבן מעידים שמדובר בדמות חשובה אך בלתי מזוהה. האם הדמות המטושטשת קמעא מרמזת על דוד, שכבר הוכתר למלך בחשאי?
רמברנדט אינו מתאר בציור זה את קרב הביניים וגם לא את ניצחונו ההירואי של דוד. הוא מצניע אפילו את ההוכחה לניצחונו המופלא של דוד על הענק הפלשתי: הראש הכרות מוצלל ומוחבא בין זרועותיו של דוד, לרווחת הצופים, שנחסך מהם תיאור מעורר פלצות. רק כתם אדום קטנטן מסמן את המקום שבו טבעה האבן במצחו של גוליית והרגה אותו. רמברנדט חרג כאן מן המקובל בסגנון הבארוק, המבקש להדהים ולרגש את הצופים; הצגת דוד המתגאה בראש גוליית הכרות, או דורך עליו, הייתה מקובלת באמנות הבארוק של המאה ה־17. דוד של רמברנדט מתואר כורע ברך בפני המלך ובפני הנביא, וזו כריעה שמבטאת ענווה. דוד בא בשם ה' צבאות, ומטרתו: "וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱ־לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל". עכשיו, לאחר מעשה, הוא מציג את התוצאה: "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָָ".
פה קבור הכלב
הדמות העומדת מעל דוד הכורע ברך מזוהה כאבנר בן נר, שר הצבא המציג את דוד בפני שאול. גם אבנר עוטה גלימה מפוארת וחובש טורבן עם נוצה. בתווך, בחלל שבין שמואל, אבנר ודוד, ניצבת באלכסון חרב ענקית שאיש אינו אוחז בה. החרב עומדת ללא תמיכה ונראה שזוהי חרב גוליית, שגם היא מייצגת דבר והיפוכו: הריגת בעליה הצילה את עם ישראל, אך בהמשך הספר (פרקים כא-כב) מסירת חרב זו לדוד תוביל להרג שמונים וחמישה מכוהני נוב עיר הכוהנים בידי שאול.
בחזית התמונה בולט כלב לבן הנובח בעוז כלפי ראש גוליית. רמברנדט אהב כלבים ושילב אותם בציורים רבים, אך כאן נדמה שיש לכלב תפקיד מיוחד: גוליית לעג לדוד, "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת, וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו". והנה כעבור זמן קצר זוכה המקלל את א־לוהי ישראל לתגובה סרקסטית על ידי כלב המריח את דמו.
בצד השמאלי תופסת רבע מהתמונה דמות מרשימה היושבת על גב סוס מלחמה רב־עוצמה וצופה במתרחש מגבוה. זהו יורש העצר, יונתן בן שאול. מלך רוכב על סוס הוא תיאור אמנותי שהיה מקובל מן התקופה הרומית ועד ימי נפוליאון. פרק י"ח, העוקב לפרק המתואר בציור, נפתח כך: "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ… וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ. וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ". שוב אנחנו נתקלים במעיל, והפעם יונתן מעניק את מעילו לדוד. אולי זו הסיבה שרמברנדט בחר לתאר את יונתן לבוש שַׂלְמה וללא מעיל, ולהדגיש את אשפת החיצים התלויה על גבו ואת הקשת שבידו.
יונתן לבוש כמלך, אך צבעי הבגד שלו משלבים בין הכחול של דוד לזהוב של אביו. שולי השַׂלְמה הזהובים והטורבן הגדול משייכים אותו למשפחת שאול, כמו גם המגפיים התואמים של האב והבן. האם הצבע הכחול של בגדי דוד ויונתן מרמז על ההזדהות של יונתן עם דוד וקבלתו כמלך במקומו? כך יאמר יונתן לדוד בימים שבהם יברח דוד משאול: "אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי, וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה; וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן" (פרק כב). אשפת החיצים והקשת, ששימשו סימן לפרידה החשאית של דוד ויונתן (פרק כ), מטרימים את הפרידה הכואבת. רמברנדט תיאר אותה ביצירה נפרדת (1642).
מעל דמותו הרוכנת של שמואל מציץ ראש מתולתל של איש צעיר. זהו האמן עצמו, המשקיף על הסצנה ומביט אלינו הצופים כאומר: אני מצייר לכם את מה שראיתי במו עיניי, הייתי שם. תיאורי התנ"ך שלו כל כך עמוקים וייחודיים, עד שאני נוטה להאמין לו.
ניסיון לעצור את העתיד
מקובל באמנות הקלאסית להוביל את עין הצופה בתוך היצירה כדי להבליט את הנושא המרכזי שלה. נראה שרמברנדט נוקט כאן תכסיס מתוחכם. הוא מניח במרכז היצירה את דמותו הגדולה של המלך, כביכול המלך שאול הוא הנושא המרכזי, אבל בעזרת קווים אלכסוניים הוא מוביל את עין הצופה מן הפגיון הקצר, שמונח באלכסון על הקרקע בקדמת התמונה, אל הכלב הנובח על הראש הכרות וממנו אל החרב של גוליית. מן העבר השני נמתח קו דמיוני מעיני יונתן אל קצה החרב וכך עוברת עין הצופה בין כלי הנשק, מדלגת על שאול ומסיימת ביונתן שראשו מוקף בהילת עננים כהים. תמונת הניצחון, עם המלך הזוהר במרכזה, מגלה במבט מעמיק רמזים לטרגדיה שתתרחש כעבור שנים על הר הגלבוע. העננים הכהים, עשרות כלי הנשק ובמיוחד החרב הגדולה, מתפרשים כרמז לסופם הטרגי של שאול ויונתן.
האם גיבור התמונה הוא שאול, הנמצא במרכזה, אך תיאורו אינו מחמיא והמבט של הצופה מדלג מעליו? או אולי יונתן, שדמותו הנישאת על הסוס חולשת על היצירה כולה ואף תופסת את המקום הגדול ביותר? שאול, אבנר ודוד יוצרים צורת משולש ששמואל נמצא בטבורו. שמואל הוא המבשר והמעצב של המהפך, שראשיתו מתוארת בציור. אבנר ושאול ניצבים משני עבריו ומדגישים את הדרת פניו המוארות ואת דמותו מלאת הקדושה; הם מייצגים את ההווה. ממש במרכז היצירה מונחת כף ידו של שאול, שמנסה לעצור את העתיד. שמואל הרוכן מצביע על העתיד, על דוד, שזה עתה ניצח את גוליית, ולאחר שיעבור תלאות איומות וניסיונות רצח חוזרים מידו של שאול אוהבו־שונאו, יתקיים בו "וְהָאֱ־לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג, טו). דוד כורע ומקטין את דמותו הצנועה, אך "יוצא מן השורה" ונמצא בחזית התמונה. זהו דוד שחוזר ואומר לאורך כל חייו, במה זכיתי? "וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר: מִי אָנֹכִי אֲ־דֹנָי ה'? וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם?" (שמ"ב ז, יח).
האם דוד הוא הגיבור בתמונה? או שמא הגיבורה היא חרב גוליית שניצבת באופן עצמאי בין שמואל, אבנר ודוד, צמודה לראש גוליית וכולה בוהקת בשמש, ומזכירה כי עדיין לא תמו יום קרב וערבו, ולא רק מלך אחד נפל על חרבו.
