העלילה ב"המורה", ספרו הייחודי של אלון ארד, נעה בשני צירים. ציר אחד, שנמתח על גבי שנים, מתחקה אחר קורותיו של הגיבור, המורה שאיננו יודעים את שמו: מיום שהיה בעצמו תלמיד במערכת החינוך, דרך החלטתו הכמעט אגבית להיות מורה, עבוֹר בהתחלה המאתגרת אך המוצלחת שלו כמורה בבית הספר, וכלה במשבר שהוביל אותו למקום שבו הוא נמצא כיום. הציר השני, אשר מהווה את השדרה המרכזית של הספר, מתאר באופן דמיוני, מפתיע ומופרע, שעות ספורות במהלך יום אחד של המורה. שעות שבהן כל מה שהוא רוצה הוא להגיע לשער בית הספר ולהימלט הביתה בריא ושלם, כדי לחגוג עם אשתו את יום נישואיהם הראשון.
בציר הזה, אויבים רבים ומגוונים עומדים בדרכו של הגיבור ומפריעים לו לממש את רצונו. העומדים בדרכו שונים אלו מאלו. ראשית, ישנם מי שמכונים לאורך הספר "הם", חסרי זהות אישית בדיוק כמו "המורה". המילה "הם" מכוונת אל התלמידים, ומתייחסת אליהם כגוש דמוני חסר פנים וחסר רחמים, שהאימה ממנו מנהלת את צעדיו הזהירים והמתוחים של המורה. אך "הם" אינם האויבים היחידים. במידה רבה הם אף אינם האויבים האמיתיים. הדמויות שמעכבות באמת את המורה ומונעות את הגעתו לשער בית הספר הם השחקנים האחרים בקומדיה השחורה הזו. המורה עובר ביניהם כמו הנסיך הקטן של דה סנט־אכזופרי, המרחף בתימהון מכוכב לכוכב ומדמות לדמות.
בין הדמויות הללו ישנו למשל המנהל. איש צבא לשעבר המחובר לכאורה לאידיאת החינוך אך מנותק מהנעשה במרחב. סביבו אנו פוגשים גם את סגניתו, את המזכירה ואת שדרת ההנהלה כולה, אשר מאופיינת בחשש ממה יגידו בחוץ, ובאטימות כלפי כל הקורה בפנים. עוד יעכבו את המורה בדרכו הנואשת אל הבריחה: מורים ומורות אשר זקוקים ליחס, לסיוע ולחמלה; רכזת חברתית שתפקידה המקורי התרוקן ממשמעותו וכעת היא עסוקה בלמלא באופן בירוקרטי בלבד את המוטל עליה; ואחות בית הספר, שהפלא ופלא, מתברר שאיננה אחות בהסמכתה אלא מורה למתמטיקה שהתקן שלה התייתר, וכעת היא עושה את מה שנדמה שכולם עושים במרחב בית הספר של ארד – ממלאת פונקציה. פונקציה ותו לא.
לא שחיקה, מעיכה
צירו העיקרי של הספר מסופר בשפה ובסגנון שמזכירים ספרי בילוש או אימה. הגיבור, המורה, מתואר בפירוט ותוך כניסה להלכי רוחו ומחשבותיו, כדמות מלאה בפחד וגם בתושייה, אשר עושה הכול כדי לחמוק מ"הם", ואף מתעלמת משיחות הטלפון וההודעות הרבות שהיא מקבלת.
לטעמי, אף שחלק זה של הספר מהווה את החידוש הגדול שבו, ולמרות תחושת הפנטזיה המבריקה – שעושה שימוש בחדרי בית ספר רגיל והופכת אותם למעין חדר בריחה ענק – זהו אינו החלק הרגשי המשמעותי של הספר. את עמוד השדרה הרגשי מחזיקים דווקא החלקים שבהם אנחנו מקבלים, בין השאר דרך תחנות הבריחה שהמורה עובר דרכן, הצצה הולכת ומעמיקה לתהליך שהמורה עבר מיום שבו נכנס לבית הספר אף ש"שום שורה בביוגרפיה שלו לא רמזה שהוא עתיד למצוא את עצמו מורה", עד הרגע שבו הוא נחנק ומבקש לעצמו מילוט מהיר ומיידי מהסביבה החינוכית, כאשר כל מה שהוא רוצה זה הביתה.
בתהליך הזה, שארד מיטיב לתאר אותו, המורה הולך ומתרחק מהמקום האותנטי שלו, המקום שממנו רצה ללמד ולחנך. את האותנטיות ואת האישיות שלו הולכת וכובשת המערכת, אשר דורשת ומאלצת את המורה להתיישר, לספק את הסחורה ולהיות כמו כולם.
ארד איננו מדבר, באופן שחוק, על השחיקה של תפקיד המורה. בכלל, שחיקה היא מילה שהוא ממעט להשתמש בה. הוא רוצה לדבר איתנו על עולמו של המורה מבפנים, מבלי לזרוק אותנו למחשבות המוכרות על דמותו של המורה הגנרי במערכת החינוך הישראלית. אנחנו הרי מכירים – הן מהחיים, הן מהתקשורת והן מהאמנות, בעיקר מהקולנוע – סיפורי שחיקה של מורים, ויש לנו כבר בראש תבנית שלמה ומוכנה על הסיפורים האלה. הספר מנסה לפרק עבורנו את התבנית הזו כדי לומר משהו חדש על סיפורו של המורה. יתרה מזו: ארד רוצה להסביר לנו, רגשית ותיאורית, מה באמת קרה שם, ולומר לנו שזו איננה שחיקה במובנה הרגיל, כלומר עייפות מלעשות את אותו הדבר שוב ושוב. הוא מעוניין להעביר תחושות של דריסה, מעיכה או כבישה של המורה, ודחיקתו לתוך התבנית הנוחה למי שמנהלים את המערכת.
באחת מסצנות השיא, שבמובנים רבים מאחדת את שני צירי הסיפור, המורה נאלץ להשתתף בישיבה פדגוגית בחדר המנהל. מנהל בית הספר, שמוביל את הישיבה, מבקש לדעת מדוע אחד התלמידים מוגש לבגרות באזרחות עם ציון מגן נכשל. המורה, אשר מלמד אזרחות ומשמש כרכז המקצוע בבית הספר, מסביר את העניין באופן שמניח את דעתו של המנהל. אך העניין לא מסתיים בכך. מתברר שלאותו תלמיד יש קשר משפחתי לבכיר בעירייה, ומשם קצרה הדרך להתערבותה של המפקחת ואף להתערבותו הישירה של שר החינוך. הלחץ מלמעלה משפיע על המנהל, שלוחץ על המורה, שנכנע בסופו של דבר.
כניעה זו מתוארת במילים מדויקות וחדות, אשר מקפלות בתוכן את ההליך כולו: "הימים שבהם התעכב על כל ציון וציון, עמד כזקיף בשער בשם איזו אג'נדה חינוכית אידילית שבליבה המבוצר עמדה הזיקה שבין מעשים להשלכותיהם, חלפו מזמן. השער נפרץ, העיר נפלה. אלה הריסותיה". המילים הללו מזקקות את הספר. השער שנפרץ והעיר שנופלת הם הגיבור. תחושת האמת של הגיבור, הכנות שלו, ובעצם כל פיסת כנות במרחב בית הספר, נכבשות כליל. כעת, כשהכול פרוץ, המורה, בדומה למערכת החינוכית כולה, מתרוקן מהאני שלו והופך לקליפה של עצמו.
רגע אחד לעצמו
נחזור למסגרת ולציר סיפור האימה שבתוכם מונח הספר. על אף חולשתו הרגשית, הפיכת עולם בית הספר לחלל פחדים פנטזיונרי היא מעשה שיש בו כוח ספרותי משלו. בעצם היא מתארת גיבור שמתהלך בתוך מטאפורה. אפשר אף לדייק ולומר, גיבור שמתהלך בחרדה בתוך מטאפורה שקמה על יוצרה. ארד מגיש לקורא את תחושת ההתרחקות של המורה מעצמו, את התרחקותו של בית הספר מאמת בכלל, וגם את הבריחה שלו מפני ה"הם". שהרי האיום הגלום באפשרות ש"הם" יתפסו אותך, הוא לא בכך שהם יהרגו אותך, אלא בכך שהם ירוקנו אותך וישאירו אותך להיות קליפת אדם. קליפת עצמך.
בבחירה הזו יש אלמנט צורני יפה, אם כי אותי הוא לא הצליח לרגש. ההליכה בתוך המטאפורה לא הכניסה אותי לאימה אמיתית או למתח אמיתי, ואת רגשות החמלה כלפי המורה או ההזדהות איתו אספתי מחלקיו האחרים של הספר. עם זאת, החלק הדמיוני עזר לי להבין את המורה יותר, ואולי פתח עבורי בסקרנות את הקשב לספר ולמתרחש בו. הידיעה שאני רץ איתו בתוך מסדרונות מטאפוריים גרמה לי לפקוח את עיניי הקוראות, ולשים לב לסימבוליזם הנכרה בדרכו. אם הוא אליס בארץ הפלאות, אז הכול סימבולי והכול מספר לי משהו, והכול חשוב.
כך גם השלב שבו כל מה שהמורה רוצה הוא רגע שקט להטיל את מימיו. השלב הזה מונח במקביל בשני הצירים, וממחיש באופן סמלי ובאופן ממשי את מצוקתו של המורה שהכול רוצים ממנו את זמנו, והוא – אפילו זמן לעצמו אין לו. כאן התחושה היא שארד אומר לי: אומנם זו מטאפורה מוגזמת, אך שים לב שאני מעביר לך באמצעותה פרטים שמעוגנים היטב במציאות חייו הריאלית של המורה. מה שקורה לו במרחב האימה הוא מה שקורה לו ביום־יום. המערכת רבת הראשים והזרועות המקיפה אותו, יונקת ממנו את עצמו כך שאפילו רגע פשוט ואלמנטרי כמו עשיית צרכים נבלע והולך לאיבוד בתוך צורכי המערכת.
אלון ארד כתב ספר קומי, אפל וחד. בחסות העלילה הספרותית מוגש לנו כתב אשמה שאף אחד במערכת החינוך הישראלית לא יוצא ממנו נקי. המנהל, ההורים, המורות, הרכזת השכבתית, השרת, התלמידים, הפיקוח, העירייה, השר ואפילו אחות בית הספר – כולם עומדים למשפט נוקב ונדרשים לענות על השאלה הכואבת: מה קרה למורה הישראלי שהחל את תפקידו בלב מלא אמביציה ורצון טוב, וכעת כל מה שהוא רוצה מתמצת בלברוח כמה שיותר מהר מעולם בית הספר? זו כמובן איננה שאלה ספציפית על גיבור הספר. הבחירה לכנות אותו "המורה" רוצה לומר שלא הגיבור הוא העניין כאן, אלא כל מורה ישראלי באשר הוא.
