במאמרו המתנגד להצעת שרת המשפטים שקד לאפשר לשרים לבחור את היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה באמצעות ועדות איתור, ד"ר גיא לוריא עושה לשרים משפט שדה. ד"ר לוריא כותב שמטרתה של השרה שקד היא אחת: "להפוך את היועץ המשפטי לאיש אמונו של השר, שיעשה את דברו גם במחיר של עיקום החוק וכללי המינהל התקין." במילים אלו מבקש ד"ר לוריא לשכנע את הקורא כי נבחר הציבור המצוי הוא מאפיונר, יועץ משפטי ששר ימנה הוא עורך דין מפוקפק מטעם המאפיה, ואילו עורכי הדין של הממסד המשפטי הם קדושים וטהורים.
ד"ר לוריא יודע שתמונה זו אינה מדויקת. יחד איתי הוא נאבק נגד המאמץ של הממסד המשפטי – פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ומשניו – להשמיד את נציבות הביקורת על התביעה, לאחר שהאחרונה חשפה מעשים שלא ייעשו – "עיקום החוק וכללי המינהל התקין" – ברמות הגבוהות ביותר של אותו ממסד. בסופו של דבר הפסדנו, הממסד ניצח, והנציבות הופשטה מעיקר סמכויותיה. הממסד המשפטי מעולם לא הודה בקיומן של העוולות שנציבות הביקורת חשפה והן מעולם לא תוקנו.
כשאדם פרטי או עסק שוכרים יועץ משפטי, הם עושים זאת על מנת שהיועץ יראה להם את הדרך החוקית להשיג את מבוקשם. יועץ משפטי אמור להפנים את האינטרס של הלקוח שלו ולהיאבק למענו. תפקידו של היועץ המשפטי של משרד הוא מקביל לזה של יועץ משפטי פרטי. התפקיד של נבחר ציבור הוא לקדם את המדיניות שבוחריו חפצים בה, ואת זה אינו יכול לעשות ללא ליווי משפטי תומך. תפקידו של יועץ משפטי במשרד ממשלתי הוא להיאבק למען המדיניות של השר שלו, לא לשפוט את השר שלו או לחסום אותו. יועץ משפטי שכזה צריך להיות עורך דין מוכשר והגון שהשר ממנה בשל ההסכמה הרעיונית ביניהם בתחום המדיניות. אם מתעוררת שאלה לגבי החוקיות של מדיניות השר, בשביל זה יש בית משפט.
בפועל, מקרים בהם היועץ המשפטי של משרד מוכן באמת להיאבק למען השר שלו הם נדירים. פעמים רבות נבחר ציבור עומד מול יועץ משפטי למשרדו המונע ממנו לבצע את מדיניותו, בטענות של "סבירות" ו"נראות" שהקשר בינם לבין החוק הוא קלוש, אך לשר חסרה ההכשרה המקצועית להעריך את נכונות הטענות או להדוף אותן. כיום שר בישראל זקוק ליועץ משפטי פרטי כדי להתמודד מול הייעוץ המשפטי.
שרת המשפטים היא נבחרת הציבור האמונה על קביעת המדיניות בתחום מבנה וסמכויות הייעוץ המשפטי. יוזמתה להפוך את היועצים המשפטיים של משרדים לתומכי המדיניות של שריהם היא מטרת מדיניות לגיטימית לחלוטין. השרה שקד הצהירה כי היא רוצה לעצב את הצעת החוק שלה בשיתוף פעולה עם הייעוץ המשפטי. היא הגיעה לטקסט מסוכם עם היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט וצוות המשנים שלו. הטקסט הסופי מעניק ליועץ המשפטי לממשלה השפעה רבה מאוד על תהליך המינוי של יועצי משרדים: הסמכות לקבוע שני חברים מתוך ועדת איתור של חמישה חברים, וווטו על המינוי הסופי – השפעה שהיא, לטעמי, הרבה מעבר למה שהולם את מטרת החוק.
אך כשהשרה הציגה את ההצעה שלה בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, היועץ המשפטי מנדלבליט הפך את עורו, הפנה לה גב, וקבע כי הוא מתנגד לחוק. אין דוגמא בולטת יותר לכך שהיחסים בין הממסד המשפטי לבין הדרג הנבחר הגיעו למשבר אמון שאי אפשר להמשיך בו, וכי נחוץ שינוי יסודי ביחסי הכוחות ביניהם.
הדעות במאמר הן על אחריות המחבר בלבד
