חג הפורים הוא ביטוי לשמחה המקיפה את כל עם ישראל. דווקא השנה ובעת המלחמה, מתעוררת שאלה עמוקה יותר: את מה באמת ניצחנו בפורים? על מה אנו חוגגים? על הצלה לאומית לפני כ-2,400 שנים, בה הצלחנו להגן על עצמנו ולהרוג את מבקשי רעתנו? או שזהו מאבק אחר המתנהל גם היום ודורש ניצחון מחדש?
חז"ל שאלו מדוע אין אנו אומרים הלל בפורים, כמו בשאר החגים, ונתנו לכך שלוש תשובות: האחת – קריאת המגילה היא ההלל. בעצם הקריאה אנו מפרסמים את הנס ומודים לקב"ה עליו, ואין צורך באמירת הלל נוסף; השנייה – אין אומרים הלל על נס שהתרחש בחוץ לארץ. נס פורים התרחש בפרס, ולכן אינו מאפשר את אמירת ההלל, אלא רק נס שהתרחש בארץ ישראל; והשלישית והמוכרת – ההלל נפתח ב"הללו עבדי ה'" המצהיר כי אנו בני חורין. אולם לאחר נס פורים, "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" אומרים חז"ל – היהודים נותרו בגלות תחת שלטונו של אחשוורוש.
נס פורים איפוא לא היה שחרור לאומי, אלא הצלה עממית זמנית משואה וכליה בגלות. בשונה מפסח לדוגמא, עם ישראל נותר תחת שלטון זר, ותלוי בחסדי המלך. המלחמה בה אנחנו מצויים, צריכה אם כך, לעורר אותנו לשאול: מה אנו עושים במלחמה, ומה מטרתה? האם המאבק שלנו הוא נגד אויבינו, או שמא נגד משהו גדול יותר? או ליתר דיוק: האם אנו מבינים שהמאבק האמיתי אינו רק מול חמאס או איראן, אלא גם מאבק על זהותנו? האם כשנאמר הלל ביום העצמאות (מחלוקת שמציגה היטב את המאבקים כלפי דמותה ומהותה של מדינת ישראל כיום) נדע שהגענו לחירות עמנו וזהותנו?
מלחמת חרבות ברזל חושפת בעם ישראל רבדים עמוקים משהתגלו קודם לכן. לאורך כל המלחמה אלפי חיילים, מילואימניקים, אזרחים, חטופים ומשפחותיהם, גילו מחדש את המשמעות של היותנו יהודים, שהבינו על מה עם ישראל נלחם באמת. פורים אם כן, איננו רק חג של עבר, אלא מראה חיה להווה.
ניצחון ישראל ברחבי האימפריה הפרסית, כך מספרת המגילה, נבע מכך ש"נקהלו ועמדו על נפשם" – עם ישראל התעורר מבחינה לאומית. עם ישראל הבין מי הוא, התחבר מחדש לתורה ולמסורת, וקיבל על עצמו את התורה מרצון. המאבק כבר לא היה רק על החיים – הוא היה על הזהות.
16 חודשים של מלחמה הובילו אותנו לשיח מחודש על מהותנו. שאלת הזהות והמסורת חוזרת להיות מרכזית, ומקבלת האדרה ציבורית. אין זה מקרי שאנו רואים גל התחזקות במסורת, גם אצל מי שהיו רחוקים מכך בעבר. הזהות היהודית מכה גלים ושורשים בעת צרה, כפי שהיה בימי מרדכי ואסתר.
אך הנס בפורים דאז היה מוגבל. אסתר נאלצת לחיות עם מלך נוכרי וישראל נותרו בגלות. יש להודות להקב"ה על הנס, אבל לא ניתן "לגמור את ההלל" עליו. אותו עיקרון קיים גם במאבק הנוכחי שלנו – האם אנו נלחמים רק כדי לשוב לשגרה שלפני המלחמה, או שאנחנו מבינים שזו הזדמנות להתעלות, ולגלות מחדש את זהותנו?
שמחת פורים אינה בריחה מן המציאות, אלא גילוי העומק שבה, לחשוף את האמת שבנו. במלחמה, כמו בפורים, אנו מגלים מחדש שהניצחון האמיתי הוא לא רק בקרבות בעזה ובלבנון, אלא בראש ובראשונה – בנפש שלנו פנימה, בהכרת זהותנו הלאומית. השאלה איננה על הישרדות – אלא איך נחיה באמת כעם יהודי, כעם של תורה ואמונה המבטא זו באופן לאומי.
