כל הקלפים הסתדרו לרעתי באותו בוקר כבד של פורים אשתקד. ראשי עדיין נותר סחרחר מהמסיבה של היישוב שהסתיימה בשעות הקטנות של הלילה. והנה אני עומדת במטבח ומכניסה מרכיבים למיקסר, מקללת את הרגע שבו החלטתי להשתתף בהגרלת משלוחי המנות השכונתית. בעודי לשה את הבצק בעיניים טרוטות כבר עיצבתי בדמיוני את הרגע שבו פניי יעטו עליזות מבוימת, כשאקפוץ לשכנה ואביא לה את המשלוח כאילו כל החיים חיכיתי לרגע הזה, רק שלא תגלה את האמת המביכה – כמה זה קשה לי. כמה נמאס לי לפעמים ממחוות האכפתיות האינסופיות שהחיים ביישוב תובעים ממך – "להכניס משהו" למישהי שבעלה טוחן מילואים, לזכור ימי הולדת, לבוא לשבעה, לזכור לברר איך היה בחו"ל, להתעניין, לאפות, להכניס את כל הפתקיות הצהובות האלה בתוך ראש אחד בלי לפספס דבר. א־לוהים, כמה אני גרועה בזה.
במשך כמה שנים הדרתי את עצמי במכוון מההגרלה, אבל השנה החלטתי לחזור ולהשתתף בה. למרות הקללות החרישיות, למרות העייפות, למרות המחשבות האפלות על בריחה לאי בודד בפורים הבא. למה עשיתי את זה בעצם? מי אני בתוך ההחלטה הזו? האם רחלי האמיתית היא זו שמסננת מבין שפתיה קללות על טקס הכנת המשלוחים, או שמא זו שמחייכת כשהיא מגישה את היצירה הסופית?
יש לנו נטייה חברתית להעריץ את הטובים מטבעם. אלו שהנתינה ועשיית הדבר הנכון זורמות דרכם כמו מים בנחל. הם באים לבקר עם סירים מהבילים, ואנו מתמלאים ייסורי מצפון על היותנו אגואיסטים
יש משהו בפורים ובכל עניין התחפושות שנוגע בליבת הקיום האנושי. מגילת אסתר היא הספר היחיד בתנ"ך שבו שם השם אינו מוזכר במפורש, כאילו גם הוא מסתתר מאחורי קלעי העלילה. אסתר עצמה חיה חיים כפולים כמלכה פרסית בארמון אחשוורוש בגלוי, וכיהודייה הנאמנה לעמה בסתר. רק ברגע המכריע, כשהיא נדרשת לבחור בין נאמנויות, היא מסירה את המסכה. אם מתבוננים במגילה, אפשר לראות שנטייתה הטבעית של אסתר היא להסתתר. בטבע שלה, אסתר מעוניינת בחיים פשוטים ושקטים נטולי תפקידים הרי גורל. היא די נדחקת לזירת הסכנה, ומרדכי הוא זה שמבהיר לה שלא תברח משם כמו שהיא רגילה: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו".
מגילת אסתר מלמדת אותנו על אפשרות שנדמית לנו כבלתי אפשרית: היכולת לחיות חיים כפולים בלי לאבד את זהותנו האמיתית. היא עוזרת לנו להבין שיש אזורים בחיים שבהם העמדת פנים יכולה לספק לנו גם רגעים של התעלות. כמו סוכן מוסד שנאלץ לחיות בזהות בדויה כדי להציל או לרגל בשביל עמו, ובכך הוא מתחזק שקר חשוב שעובד בשירות האמת.
הרב סולוביצ'יק הרבה לעסוק בדיאלקטיקה התמידית שבין ה"אני" החיצוני ל"אני" הפנימי. בחשיבות של עצם המאבק ביניהם. לשיטתו, יש משמעות עצומה גם בפעולה דתית שנעשית כשהאדם חש ריקנות פנימית. ואולי השאלה המעניינת ביותר של פורים היא מי אנחנו כשאנחנו מתחפשים. מי אנחנו כשאנו בוחרים לעשות את מה שהטבע הפנימי שלנו הכי מתנגד לו. האם זה האני האמיתי שמתגלה, או שמא זו רק גרסה מזויפת שלנו, תוצר של ציפיות חברתיות שהפנמנו? יש לנו נטייה חברתית להעריץ את הטובים מטבעם. אלו שהנתינה ועשיית הדבר הנכון זורמות דרכם כמו מים בנחל. ללא מאמץ, ללא היסוס. הם באים לבקר עם סירים מהבילים, ואנו עומדים מולם נפעמים ומתמלאים ייסורי מצפון על היותנו אגואיסטים. אבל אם הנתינה היא טבעו של מישהו, ודרכה הוא מממש את עצמו, מה בעצם יש להעריך כאן? ייתכן שזהו המעשה האגואיסטי ביותר שקיים מבחינתו. אולי יש ערך גם במי שמתעלה על טבעו, שנאבק עם עצמו בדרך לעשות מעשה טוב?
התחפושת של פורים מלמדת אותנו שחיצוניות משפיעה על פנימיות. כשאנו עוטים דמות, אנו מתחילים לחוש אותה. התחפושת אינה רק מסווה, היא גם מראה למה שהאני הפנימי שלנו מבקש להיות למרות הקידוד הגנטי שלו. אולי האני האמיתי שלנו לא נמצא בנטיותינו הטבעיות אלא במקום שבו אנחנו מחליטים להתמקם מולן. ולכן בחרתי לחזור ולהשתתף השנה בהגרלת המשלוחים. לא כי אני נהנית מזה, אלא כי חשוב לי שיהיו גם רגעי נתינה בחיים שאני לא בהכרח נהנית מהם. והיום בבוקר, כאשר אדפוק בדלת של השכנה והיא תגיד לי 'וואו, לא היית צריכה', אודה בלב שקט שאכן לא הייתי צריכה. אכן התקוממתי בתוכי. ואף על פי כן בחרתי. לא כי זה מה שמצופה ממני, אלא כי זה מי שאני בוחרת להיות ברגע הזה, ואין דבר אותנטי יותר מהבחירה עצמה.
rachelm@makorrishon.co.il
