איך אני שונא את פורים אתם לא מבינים בכלל, אתם לא מבינים, אני כל כך שונא את פורים, אני כל כך שונא את פורים! אתם לא מכירים אף אחד בעולם ששונא את פורים יותר ממני, זה החג הכי נורא, הכי מעורר חרדות. חוץ מהפרג באוזני ההמן, אוקיי בסדר, זו זכות לחיות בעולם שיש בו פרג, אני מודה! אבל בניכוי הפרג אין חג גרוע יותר בשבילי מפורים. שנאתי את פורים כשהתחפשתי לרובוט ונחנקתי מהריח של הספריי, שנאתי את פורים בחטיבה, כשכולם חילקו לכולם משלוחי מנות, ואני פחדתי שאף אחד לא יביא לי משלוח מנות, רציתי להיות מקובל, להיות מקובל, שנאתי את פורים בתיכון, כשכולם השתכרו והתבזו, שנאתי את פורים בישיבה כשכולם רקדו במעגלים ושרו, אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, שרו והקיאו והקיאו ושרו, שנאתי את פורים כשהייתי סטודנט מגניב דתלש בירושלים, נסעתי באוטובוס למסיבה של התלתליסטים ולא מצאתי את עצמי, התחפשתי לאשכול ענבים ביחד עם שיזינג, והשתכרנו והקאנו ובכינו, והתקשרנו לאמא שלי שתבוא לאסוף אותנו, באמצע הלילה, בעיר המטונפת משיכורים, שנאתי את פורים כשהפכתי לאבא, וגם היום תאמינו או לא אני שונא את פורים! בשנים האחרונות הקפדתי לברוח לסיני בפורים, אפילו בימי הקורונה נסענו לשם, אבל מאז המלחמה ברוך השם גם את האושר הקטן הזה לקחו לי, כבר שנתיים שאין לי לאן לברוח בחג הזה, איזה ייאוש, והנה שוב המחבת של פורים חובטת לי בפרצוף.
יש כל כך הרבה סיבות לסלוד מפורים, אבל את הטור הזה אני רוצה להקדיש לאלכוהול. אין סם יותר נוראי מאלכוהול. הנה כתבתי את זה. אני לא מדבר על כוס יין רוזה קר בארוחת ערב משפחתית. אני מדבר על אלכוהול בכמויות גדולות, ברמה של לא להבדיל בין ארור המן לבין ברוך מרדכי. מי בכלל רוצה להגיע למקום כזה, של אובדן ערכים. מי בכלל רוצה להביא את התודעה שלו למקומות כל כך נמוכים ועלובים. אפילו בגמרא, כשמופיע המשפט הזה, "חייב אדם להתבסם עד שלא ידע (להבחין) בין ארור המן לברוך מרדכי – הסיפור הראשון שמופיע אחרי המשפט הזה, הוא סיפור על רבה ועל רבי זירא, שהשתכרו בפורים, עד שרבה קם ושחט את רבי זירא. מקסים.
אלכוהול לא מוביל לכלום. אין שום אמת בקצה הסטלה הזו. אלכוהול הוא סם שבורחים אליו. זה סם של מיואשים ומדחיקים
זאת האמת – אלכוהול הוא הסם הכי קשה. הכי קיצוני. הכי מגעיל. נער הייתי גם זקנתי, ניסיתי וטעמתי הרבה משבשי תודעה, הגעתי ברוך השם להרבה רגעים של אובדן עשתונות וחוסר שליטה, ואני אומר לכם באחריות – אין סם יותר נורא מאלכוהול. הנמוך שלו – הכי נמוך. הקיא שלו – הכי חמוץ. הסטלה שלו – הכי אפלה ומטונפת. ובניגוד למשבשי תודעה אחרים, שמאפשרים בקונסטלציה מסוימת ("סט וסטינג") איזה מפגש משמעותי עם איזו אמת כמוסה על החיים, או עם מעמקי הנפש – אלכוהול לא מוביל לכלום. אין שום אמת בקצה הסטלה הזו. אלכוהול הוא סם שבורחים אליו. זה סם של מיואשים ומדחיקים.
תנסו רגע לחשוב איתי ביחד על שני המשתכרים הראשונים בתורה. נח נוטע כרם אחרי המבול. הוא שותה יין, ומתגלגל באוהל, וחושף את ערוותו. נח האומלל, הוא ראה את הארץ מוצפת, הוא ראה אינספור בני אדם טובעים למוות במבול הנורא, הוא ראה את העולם נחרב. אחרי שההשפעה של היין חולפת, הוא מקלל את בנו הקטן. איזה סיפור עצוב. גם לוט האומלל, עשרה פרקים אחר כך, רואה את העולם נחרב. הוא רואה את סדום עולה באש, הוא רואה גופרית שיורדת מהשמיים, וברור לו – זה סוף העולם. כשהוא ובנותיו מגיעים למערה, בנותיו משקות אותו ביין. וגם שם האלכוהול מוביל לגילוי עריות. איזה עצוב.
התורה לא משקרת, היין מופיע בסיפוריהם של נח ולוט – ברגעים של חורבן ושל ייאוש מוחלט. והשתייה גוררת אחריה תהומות של עצב, של התבזות, ושל התנהגות מינית מעוותת ופסולה. מאז חלפו שנים רבות, אבל היין אותו יין, והעולם אותו עולם, והעצב אותו עצב, ובני האדם הם אותם בני אדם. גם אנחנו ראינו לפני שנה וחצי את העולם נחרב. גם אנחנו מחזיקים בלב שלנו איזה צער עמוק. כל כך מתבקש להימלט מהצער הזה לאנשהו. אבל לא בפורים. ולא עם אלכוהול. זאת דעתי – אף אחד לא חייב לשתות בפורים. ואם אתם כבר שותים – תוודאו שאתם חדים, תוודאו שאתם יודעים להבדיל בין מרדכי והמן, אל תדחיקו, אל תימלטו מהייאוש אל הסם הנורא הזה, תשמרו על היצרים שלכם, תשמרו על החמלה שלכם. שתו מעט. תאכלו פרג בציפוי אוזני המן. תכף זה מאחורינו.
