לא רק סבלנותו של הציבור הרחב פוקעת נוכח המשך ההשתמטות החרדית מצה"ל למרות המלחמה. השבוע נקרע גם פתיל הסבלנות של הציונות הדתית (המחנה, עדיין לא המפלגה). שני אישים בולטים בה נתנו דרור לחרונם ולתדהמתם: הרב יעקב מדן, שבנו אלישע נפצע קשה מאוד בלחימה בעזה, ואיש התיאטרון חגי לובר, אביו של חלל המלחמה יהונתן לובר ז"ל.
שניהם התבטאו בשצף בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. התקשורת הממוסדת, שבלשון המעטה נאבקת בחוק הגיוס לא רק מטעמים ענייניים, הביאה את דבריהם בהרחבה, וטוב שהביאה. לובר והרב מדן לא קיללו חלילה, זה לא הסגנון שלהם, אבל גם בלי לקלל הצליחו להבהיר כי תם עידן ההמתנה המנומסת והכנועה לשינויים איטיים ביחס החרדי לשירות בצבא היהודים. לא עוד נשיכת שפתיים מול פלפולי סרק שנועדו להנציח את מעמדם של בתי המדרש החרדיים כערי מקלט לעריקים.
הרב מדן הבהיר ש"התורה לא ניתנה בשום פנים כדי לחמוק מאחריות ישירה לנתינת כתף אל כתף, מתחת לאלונקה שמחזיקה את כל עם ישראל". חגי לובר, יליד בני־ברק, הגדיר שוב ושוב כ"שקר" את הטענה שעולם התורה ייפגע כתוצאה מגיוס לצבא. "הבן המתוק שלי שנהרג והשאיר אישה בהריון", זעק לובר, "למד תורה ארבע שנים לפני שהתגייס. הבן שלי הוא עולם התורה".
צה"ל זקוק לצעירים החרדים כמו אוויר לנשימה. בלעדיהם הוא יתקשה מאוד לעמוד בעומס משימותיו בין החרמון לרפיח, גם אם רוב המילואימניקים ימשיכו להיענות לצווי קריאה, וכרגע כבר לא ברור שרובם אכן ייענו. יש גבול ליכולת הממשלתית לכפות עליהם ניתוק ממושך מהבית, כשבו־בזמן הממשלה ממשיכה לתקצב על חשבונם את אלה שנשארים תמיד בבית. יש גם גבול ליכולת של הציונות הדתית לסבול את הצביעות הזו מצד שותפיה כביכול לקבלת עול תרי"ג.
כשהרב מדן מתנגד בתוקף, וחגי לובר מסתער, קטנים עוד יותר הסיכויים שמפלגת הציונות הדתית תוכל לתת את ידה להעברת חוק שלא באמת יבטיח את גיוס החרדים, ודאי לא כזה שיפרוס חסות ממלכתית על השתמטותם. גם הח"כים החרדים כבר מבינים את זה. רק הרבנים מתקשים להבין, ולכן לא יהיה מנוס מנקיטת עיצומים כלכליים שיעודדו את תלמידיהם להתגייס בכל זאת. אם הממשלה הנוכחית תימנע מכך, מטעמי הישרדות, הממשלה הבאה תטיל עליהם עיצומים כואבים. שלטון הכופרים, אם להשתמש בהמנון של ישיבת דגל חרדית שהופץ השבוע ברשתות, יפסיק לממן ישיבות שהופכות את חטא ההשתמטות למצווה.
השבוע, במהלך האזנה לילית אקראית לתחנת רדיו חרדית, שמעתי רב רהוט ושנון מכריז בפתח תוכנית השו"תים שלו כי הוא עומד להשיב לשאלת הנצח, איך זה שרבני הגולה במאה שעברה נמנעו מלעלות ארצה בעוד מועד. מיד עשיתי אוזניי כאפרכסת. הרב הסביר שדין הרבנים ההם כדין מרדכי היהודי בשושן הבירה: כשיהודי פרס ומדי האשימו אותו בפרובוקציה נמהרת נגד המן וטענו שהיה עדיף לשתוק ולהשתחוות לצורר, מרדכי השיב להם שגזירת השמד היא לא בגללו, היא בגללם: תשע שנים קודם לכן הם השתתפו בסעודת אחשורוש, שכידוע לא הייתה בדיוק בהשגחת בד"ץ.
יהודי פרס ומדי קיבלו את ההסבר הזה בהכנעה, חזרו בתשובה והגזירה בוטלה, כך הסביר הרב. אם ירדתי לסוף דעתו, יהודי אירופה עמדו במריים, לא חזרו בתשובה, ולכן קרה מה שקרה. אבל זו לא הייתה תכלית המשל הרדיופוני שלו, כי אם סוגיית גיוס בני הישיבות. לדבריו, גם היום הרבנים צודקים. הם, ורק הם, מייצגים בדורנו את מרדכי היהודי, שלא יכרע ולא ישתחווה בפני פוקדי לשכת הגיוס או רבני הציונות הדתית. דא עקא, לפי אגדות חז"ל מרדכי עצמו שירת בצבא (הפרסי) כקצין בכיר, ואפילו שירת שם עם המן. יכול להיות שהוא היה בכלל מזרוחניק?
