הצלחה מהירה היא דבר מעניין. ברוב רובם של המקרים – החווים אותה לא יודעים לתעל הלאה את הגבהים ואת ההזדמנויות שהיא מביאה. אחת שצלחה את הדרך הזאת ללא ספק היא נונו (נעמי אהרוני גל), סנסציית הפופ שפרצה לחיינו ב־2021 עם "ליבינג דה דרים" שהתפוצץ בכל מקום. קדמו לו שני סינגלים, "בנים" ו"אוהב לא אוהב" שיצרו התעניינות בקהלים ההיפסטריים וברשתות, אבל "ליבינג" ו"Cute Boy" הביא אותה לתודעה הרחבה, לשיר שבומרים משתגעים ממנו וילדים קטנים רוקדים אותו בסלון. האלבום הראשון שלה, "סטטוס" שיצא ביולי 2022 בהפקת עיליי אשדות הוא רגע חשוב בתרבות הפופ הישראלית. מוצר עטוף בסטייל, צבעוני ומהודק (במחשבה שלה יחד עם צוות שלם שמאחוריה) שמתבטא בלבוש, עיצוב, סלנג ומונחים ייחודיים (מאתגר אתכם לשאול מישהו כיום "איפה אתה, אתה פה?" בלי להעלות גיחוך), על הקליפים המעולים שעליהם אמון אדם גבאי המוכשר.
מאז אותו אלבום יצאו מספר סינגלים ופרצה גם המלחמה. בזמן הזה כמו רבים, אהרוני־גל הופיעה ותרמה בדרכה, והחלה להוציא שירים שהגיעו ממקום מכונס ורגיש יותר, כקונטרה חדה למה שקיבלנו ממנה עד אז. "כשהשמש שוב" שנכתב במקור לזכרו של אביה (שנפטר ממחלת הסרטן) ו"אבא בוא" (שנכתב על סיפור האהבה של יונתן דיטש שנפל בעזה ורעייתו מורן, שנונו הכירה באופן אישי). שניהם התנגנו ברדיו ותקשרו את הכאב הישראלי בצורה שגם הביאה יותר את נעמי הזמרת והמוזיקאית המצטיינת ששירתה בלהקה צבאית והגיעה מג'אז. בהמשך הקצב עלה והגיע "היי את" עם גידי גוב שסיפק נחמה מחויכת יותר, וכעת – האלבום השני.
"מה חוץ מזה" הוא חזרה לכושר אחרי אלבום בכורה מעולה, לצד הכרה במציאות סביב. כבר מ"פופסטאר" הפותח שמסכם מה זה להיות כוכבת פופ ישראלית: "אפ'חד לא מכין 'תך להיות אשת השנה כשאת עדיין מרגישה כמו ילדה קטנה (זכות!)", ומספק מעין הצצה ל"פרקים הקודמים של נונו".
בהמשך חוזרת ההתמודדות עם ההצלחה והצורך בלספק להיטים, היחס לפרסום ושאר דברים שאלבום שני אחרי הצלחה בדרך כלל דן בהם. אהרוני־גל עושה את זה טוב, בשפה "הנונואית" ההולמת, הכול בקצב והפקה מהירה ומזיזה שמרפררת לי בראש ישירות לזאת ב"BRAT" של צ'רלי XCX, אלבום שהוא תופעה מתמשכת ומעמיד את צ'ארלי בשורה הראשונה של המוזיקה העולמית מאז שיצא ביוני שנה שעברה. הדבר שהוא בראט, מהצבע הירוק החזק והגישה הבועטת, אלבומי הרמיקסים שלו בשיתוף סוללת אמנים מגוונת ועד למוזיקה עצמה שהיא כולה מחווה למועדונים של ניו־יורק בתחילת שנות האלפיים יצרו תנועה שסוחפת אחריה רבים. הרפרנס מורגש גם בחשיבות של נונו כמותג והלך רוח אבל פה גם בשירים השקטים שלה, שהם מהיפים באלבום לטעמי. "תנו לי לשכב על הספה עם מגבת" ששומר על קצב לצד העצב ו"כואב לך" שממש פורט את הרגש הם כרגע החדים באלבום מבחינתי, מזכירים לי את אלה שבאלבום של צ'ארלי. ממליץ לגלוש איתם לשאר האלבום בהאזנה רציפה שתביא רגעי צחוק וחיוכים לצד תהיות ומחשבות.
בנוסף יש באלבום שלושה קטעי מעבר ועוד קטעי דיבור ושיחות ששזורים בתוך השירים הלא רגילים וכמה טוב שכך, הם מחדדים את התחושה שעלתה לי כבר בהאזנה ראשונה – נונו שומרת גם באלבום השני שלה על חדשנות וממשיכה להפוך את הפופ הישראלי למה שהוא יכול להיות. מוצר מורכב יותר ממה שהוא נתפס, מחושב, נוגע, כזה שמספר סיפור של דור או פשוט של בחורה אחת. קטעי המעבר הם רק דוגמה וחלק קטן ממה שהופך את נונו להברקה מתמשכת, ואת ההפקות ב"מה חוץ מזה" (שעליהן אמון גל עובד לצד נעמי עצמה) לחידוש נפלא בתוך השגרה הכאובה עדיין.
