שש שנים עברו מאז שהבמאי הדרום קוריאני המבריק בונג ג'ון־הו כבש את העולם עם "פרזיטים" האדיר, זוכה האוסקר לשנת 2019, וכולם ציפו לראות מה יהיה סרטו הבא: האם יבחר לביים שובר קופות ענק לקהל הרחב או שיעדיף להישאר נאמן לדרכו ולטעמו הייחודיים? ובכן, כעת הוא מגיע. "מיקי 17", סאטירת מדע בדיוני מושקעת בתקציב של 120 מיליון דולר שמנסה להיות גם וגם, אך למרות שאפתנותה ולא מעט הברקות, נותרת קטנה מסך חלקיה.
העלילה, שמבוססת על הספר "מיקי7" של אדוארד אשטון, מלווה את מיקי בארנס (רוברט פטינסון) שנקלע לחובות למאפיונר רצחני ומוצא מפלט במשלחת שיוצאת למשימה ליישוב הכוכב הקפוא ניפלהיים. לצערו, המשרה הפנויה היחידה שנותרה היא לתפקיד ה"בר מחיקה". מי שנכנס לתפקיד זה נשלח למשימות המסוכנות ביותר בידיעה שלא ישרוד אותן, ובכל פעם שהוא מת, משבטים את גופו ושולחים אותו למשימת ההתאבדות הבאה. מיקי מתחיל להתרגל למצבו, אולם אז קורית תקלה, ובסיום יום עבודה הוא שב לחדרו ומגלה כי בשל טעות שיבטו כבר את מחליפו וכעת יש לו כפיל זהה שמסכן את קיומו.
אפשר לסמוך על וירטואוז כג'ון־הו שידע לנצל כיאות תקציב של שובר קופות הוליוודי. "מיקי 17" מרהיב, קינטי ועמוס ברעיונות ויזואליים שמתגבשים לכדי עולם מסקרן ואמין. גם פטינסון כובש כגיבור המסכן שמתגלגל עד לתחתית שרשרת המזון החברתית, והכול עובד נהדר כל עוד הסרט מתמקד בסיפורו. רצף ההרפתקאות המסחרר והמבדר שהוא עובר כבר־החלפה מערבב יחדיו שעשוע ציני ואלימות אכזרית, לכדי ביקורת נוקבת על מקומו האפסי של האדם הפשוט בהיררכיה התאגידית הקפיטליסטית.
אבל ג'ון־הו גם מציע לצידה רעיון מפויס ואופטימי – המסע הפיזי והמנטלי שמיקי עובר והדגש שניתן על התמודדותו הפסיכולוגית עם מצבו הקיומי מצליחים להמחיש את ההבנה שדווקא עובדת היותנו בני תמותה היא זו שמעניקה את מרב המשמעות לחיינו.
הבעיות מתחילות כשמסתבר שכל אלו הם רק מתאבן למנה העיקרית שג'ון־הו מכין: סאטירה חברתית־פוליטית מסועפת על הגזענות, הכוחנות ויצר הקולוניאליזם שנמצאים בבסיס הקפיטליזם האמריקני הדורסני, בדגש על כך של ממשל טראמפ. ב"רכבת הקרח" מ־2013 ובמיוחד ב"אוקג'ה" מ־2017, כבר הכרנו את הרגישויות הסאטיריות של ג'ון־הו שנוטות לגרוטסקה וולגרית נלעגת עד כדי מבוכה. כאן, הוא הולך אף רחוק יותר כשהוא מציב כאנטגוניסט, תואם טראמפ על סטרואידים – סנאטור גזען, עריץ ומושחת בגילומו של מארק רופאלו, שמשחקו, אם אפשר לקרוא כך לעבודתו כאן, מסתכם בחיקוי ילדותי של הנשיא. יהיו מי שימצאו את העניין הזה משעשע. אני, לעומת זאת, נעתי במושבי באי־נוחות שהלכה וגברה ככל שקווי העלילה הסאטירית השתלטו על הסרט, על חשבון מסעו של הגיבור. במערכה האחרונה כבר לא נותר לי שום עניין בסיפור, שבמקום להציע התרה חכמה וראויה לפלונטר הקיומי המורכב של שני המיקים, התמקד לגמרי בפתרון הבלגן הפוליטי הבנאלי. מיקי 17 ממריא למסע מסקרן ומרתק, כמה חבל שבמהלך הדרך הוא אובד לגמרי בחלל.
מיקי 17, ארה"ב, 2025, בימוי: בונג ג'ון–הו. 139 דק'
