העולם מתחלק לאלה שאוהבים את פורים ואלה שלא סובלים אותו. לא תמצאו אנשים שסתם ככה נותנים לחג הזה לעבור לידם. הכול יוצא מהסדר הרגיל, משלוחי המנות המרשרשים, קריאות המגילה הרעשניות, הסעודות, השיכורים והתחפושות.
התחפושות הן אומנם בונוס בלתי מחייב, אבל יש אנשים שעבורם זו גולת הכותרת של פורים. כשאחרון נרות החנוכה כבה, המתחפשים המשקיעים מתחילים לשבור את הראש על תחפושת מקורית – יחידנית, זוגית או משפחתית. עד מהרה יפתחו החבר'ה האלה בטיול ליקוט בין חנויות בדים, חנויות הובי למתקדמים וכמובן סטוקים. הם ילכו אלף פעמים לתופרת (יעיד מצעד הנכנסים אל שכנתי המוכשרת), ואת מה שעדיין חסר הם ישלימו מאתר כלשהו. למסיבת פורים הם יגיעו מדוגמים, מפתיעים ומעוררי קנאה.
אני אומנם מחובבי החג הנפלא הזה, אבל בכל הנוגע לתחפושות אני מסתפקת במשהו סמלי. במשך שנים חבשתי בפורים כובע עם ראסטות שחורות. הכובע הממש חמוד מצא את דרכו לפח רק כשהילדים כבר הציבו אולטימטום. הם מיצו אותו, ובכלל לא שמו לב שעבורי הכובע־שיער הזה היה בגדר הגשמת משאלת ילדות. שיער שחור ולו ליום־יומיים בשנה.
האמת היא שגם מי שאוהבים להתחפש וגם אלה שלא, עוטים על עצמם מסכה ולא רק בפורים. כן, גם הדוגריים ביותר וגם הישרים כסרגל, איש מהם לא מגלה לעולם את כל מה שמתרחש בליבו פנימה. חייבת להיות שכבה של עור, מרחק מינימלי בין מה שאנשים חווים, מרגישים וחושבים, ובין הסביבה. זה הכי נורמלי בעולם.
אבל מעבר לנורמליות הזאת, אנשים שחווים קושי או משבר נוטים לעטות על עצמם מסכה עבה יותר. לפעמים זו בחירה, לפעמים אילוץ. הסביבה לא מבינה עם מה אנשים מתמודדים, ולא תמיד מתעניינת. לאחרונה ראיתי פעילות יפה שעשו לאחים שכולים. הם קיבלו מסכות פורים לבנות, רגילות, קישטו וצבעו אותן, ואז התבקשו לכתוב מה רואים עליהם מבחוץ, ומה איש לא רואה והם חווים מבפנים. הפערים היו גדולים וקצת מעציבים. חברה ששכלה את בנה לפני שנה וחודשיים סיפרה שמאז האזכרה, החברים בעבודה בטוחים ש"עבר לה". הסביבה לא מבינה ולא מאפשרת לה להתנהג באופן שבו היא מרגישה, ולכן המסכה שעל הפנים שלה הולכת ומתעבה.
אסתר משתמשת בכל הכוחות שלה: בחוכמה, ביופי, ביכולת ההתחנחנות ובידע על הרגלי בעלה, כולל החיבה למשתאות והנטייה לקנאה
זה כמובן לא קשור רק לשכול, אלא לכל מי שמתמודד עם אתגרים אישיים, בריאותיים, משפחתיים ואחרים. לא תמיד הסביבה מכירה ויודעת, וגם כאשר היא מכירה, לרוב היא לא מאפשרת להראות את התחושות והחולשות, ומצפה ממך להיות כמו כולם. לפעמים זה עובד הפוך: אדם שעבר טראומה נדרש להתנהג בצורה מסוימת, והוא חייב לעטות את המסכה שציירו לו והלבישו על פניו.
כך או כך, המסכה של האדם היא בחירה שלו. היא שומרת ומגינה עליו, ולא נכון לקרוע אותה בכוח. מי שקרוב לאדם המתחפש יכול לשאול, להתעניין, לקלף בעדינות שכבה דקה, אם זה מתאים. להגיד אני רואה אותך גם מבעד למה שהנחת עליך. אבל אם אדם איננו מספיק קרוב, הוא צריך להיזהר. גם אם פתאום רחמיו נכמרים על חברו שהתגרש, או מישהי נזכרת שההיא מבית הכנסת בעצם עוברת טיפולי פוריות, לא נכון להתפרץ משום מקום אל החיים שלהם, ככה בלי רשות, לשאול שאלות ולהלביש את הרחמים שלכם עליהם. נהגו בעדינות, המסכות האלה שבירות.
שינוי כיוון
המתחפשת המרכזית של פורים היא אסתר. היא עוטה על עצמה מסכה אטומה. אף אחד לא יודע מאיפה היא הגיעה אל הארמון. אין לה עם ומולדת, היא הנערה של אף אחד. אסתר גם לא בוחרת בשום דבר, היא פסיבית לאורך כל הדרך. כשההורים שלה נפטרים, מרדכי לוקח אותה לבת או לאישה, תלוי את מי שואלים, ואחר כך היא נלקחת לבית המלך. אפילו את התמרוקים שהיא זכאית להם היא לא בוחרת. היא מתעטפת בשתיקה כי אמרו לה. נערה בלי זהות ואופי משלה.
אבל כשמתרגשים על העם שלה צרה גדולה ואיום קיומי, הנערה חסרת האופי מתגלה כאישה חזקה ואקטיבית, כזאת שמוכנה לסכן את חייה עבור עמה. כשאסתר בוחרת לפעול, אז מתחילה המלוכה האמיתית שלה. היא מצווה על מרדכי ונותנת הוראות לנערות, היא מתמרנת את המלך ואת השר החזק בארמון, היא תופרת תוכנית מהסרטים, כזו שלא היינו מנחשים שאסתר הפסיבית מסוגלת להגות ולבצע.
אסתר משתמשת בכל הכוחות והתכונות שלה: בחוכמה, ביופי, ביכולת ההתחנחנות ובידע הנרחב על ההרגלים של בעלה, כולל החיבה העזה שלו למשתאות והנטייה לקנאה. בצומת הקריטי בוחרת אסתר לשנות את כיוון חייה, מגייסת את כל כוחותיה ומביאה תשועה גדולה ליהודים. המאמצים נמשכים גם אחר כך, בבקשה להשיב את איגרות המלך ובהיתר ליהודים להילחם בחזרה, במאמץ לאפשר עוד יום של לחימה, בתליית האויבים על העץ, וביצירת החג הזה לדורות.
מה בדיוק קרה שם לאסתר, מה גרם לה להיות פתאום אחרת? האם זו תחושת הדחיפות והמחויבות, או החינוך שספגה אצל מרדכי שפתאום פרץ החוצה? האם הכוחות האלה התחבאו בה כל הזמן, והנסיבות הקשות הוציאו אותם אל הפועל? לא ברור, אבל הרגע שבו היא החליטה לפעול, הוא הרגע שבו מתחיל השינוי בעלילה, ואחריו מגיע גם הנס.
הרבה דברים אנחנו לא בוחרים. לא את נתוני הפתיחה שלנו, לא את האנשים שנפגוש בחיינו, ולא את הדברים הטובים ואת האתגרים שניתקל בהם. אבל המילים של מרדכי "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", מהדהדות גם לאנשים רגילים כמונו, הנדרשים לעבור בחייהם מהמורות, ולפעמים בורות של ממש. לא תמיד יש כוחות או יכולת לבחור בצמיחה, אבל חשוב לזכור שהבחירה תמיד קיימת. היא שם, מחכה לנו. הרגע שבו בוחרים להיחלץ מהפסיבי לכיוון האקטיבי, הוא רגע מיוחד של התגברות. אחריו יגיעו עוד המון מאמצים, אבל רגע הבחירה הוא הצומת הקריטי. צומת שאחריו ממתינים לנו הרבה ניסים.
Ofralax@gmail.com
