מסיבת פורים לאלמנות יכלה להשתבש מכל הסיבות – וזה לא קרה

ובאמת, הרמת מסיבת פורים לאלמנות שרובן הגדול טריות מאוד הייתה יכולה להיות רעיון מאוד לא מותאם, בלשון המעטה. אולי זה עדיין רגיש מדי. אולי עדיף לחכות כמה שנים.

אחרי הכול, לקבץ יחד נשים שנמצאות עדיין עמוק בתוך שלבי אבל ראשוניים, להשמיע להן מוזיקה חזקה, להשאיר את האורות עמומים, להציע להן מלא פחמימות ואלכוהול – כל זה עלול להיות מתכון מדויק להתרסקות.

החשש הזה ליווה אותי עד שהתחלתי לפרסם את דבר קיום המסיבה. כלומר, ראיתי את ההתלהבות של חבריי לצוות בעמותת משפחה אחת, שמעתי את ההתרגשות אצל הספקים ששריינתי לאירוע, אבל עדיין קיננה בי חרדה קלה שהמשתתפות פשוט לא יבואו.

ואז פרסמתי. הפצתי את הקישור לכל עבר, ותשמעו – זה היה מדהים.

הן לא הניחו בצד את הכאב שלהן. לא שכחו. להפך, הן באו לתת לו מקום, מרחב לפרוק אותו ככה, כמו שהוא. גולמי, מכוער וקשה לצפייה

כמעט מיד הבנתי שזה רעיון נכון. שזאת המסיבה הנכונה, שמתקיימת בזמן ובמקום הנכונים.

הרישום למסיבה הלך והתמלא, ולצידו הודעות מתרגשות מנשים שראו במסיבה הזאת בדיוק את מה שהן צריכות. היו גם כאלה שכתבו שהן לא בטוחות שיצליחו להגיע, אבל משמחת אותן ומרגשת אותן העובדה שמסיבה כזאת תתקיים.

ועדיין, גם בהכנות האחרונות, גם אחרי שהכול כבר הונח והוכן לכבוד המשתתפות, עוד לא הייתי בטוחה שזה באמת יקרה. חששתי שאולי בו ביום, חלק נכבד מהן יבינו שאולי זה לא טוב להן. שאולי עדיף לא ללכת. להישאר בבית.

אבל קרה לנו

אני זוכרת את עצמי בפורים השני שלאחר הרצח. את הראשון אני לא זוכרת, ברוך השם.

אני זוכרת איך כל רצוני באותו יום היה להיעלם. איך כל מה שחשבתי עליו היה שיש לוודא שכל הצד הטכני של פורים בבית מתפקד, כדי שאני אוכל לקרוס בשקט בלי ששום דבר יפריע.

ובאמת, הכול היה פיקס. התחפושות של הילדים, התמונות והחיוכים, הסעודה, השירים, הריקודים. הכול תפקד והכול עבד, כאילו לא קרה לנו כלום.

אבל קרה לנו. וכל מי שבא אלינו התנהל על פי הדבר הנורא הזה שקרה לנו. ועל זה בניתי.

ידעתי, גם אם לא במודע, שהרצון לומר "לא קרה לנו כלום" הוא בעצם הרצון לומר – קרה. ועוד איך קרה, ותראו מה אנחנו עושים מזה. תראו מה הלב השותת הזה יכול לעשות תוך כדי שהוא מתבוסס באבלו.

אני זוכרת איך האישה הזאת – אני של אז – השבורה, הכאובה, התעקשה והפעילה את כל האנרגיות שהיו ברשותה רק בשביל להחזיק את זה, ולהחזיק הכי יפה והכי שמח שאפשר.

והיה מקום אחד, ערב אחד בלבד, שבו לא החזקתי כלום והרשיתי לעצמי להיות עפר ואפר.

זה היה במסיבת הנשים היישובית המסורתית שלנו.

מסיבה שכמו כל מסיבת נשים אחרת, הצופה בה מהצד עלול להיבהל. כי ככה זה, נשים, ריקודים ו"תיהנו" נראים לא משהו מבחוץ.

במסיבה הזאת נתתי דרור להתפרקות שחוויתי מבפנים, למוות שגאה בתוכי ואיים לגלוש לסביבה.

המסיבה ההיא נגמרה בסופו של דבר, ובאופן כמעט דמיוני גם הגאות חלפה איתה ואני התמלאתי כוחות חדשים. כאלו שיכולתי להמשיך איתם הלאה ולזקוף קומה. עד היום.

על פניו, ייתכן שיש מי שיצפה במסיבת האלמנות שארגנתי ויגיד: כל הכבוד להן, מניחות בצד את הכאב והשכול ויוצאות לרקוד. כל הכבוד להן, מוכנות להשיל מעליהן שכבות של אבל ולשכוח קצת, מותר להן.

זאת טעות.

הנשים הגיבורות שנענו להזמנתי ובאו לא הניחו בצד את הכאב שלהן. לא פשטו את מדי האבל ושכחו. להפך, הן הגיעו עם הכאב, במדי האבל. הן באו לתת לאבל מקום, מרחב אמיתי לפרוק את הכאב ככה, כמו שהוא. גולמי, מכוער וקשה לצפייה.

הן באו מוכנות להתפורר לרסיסים, ודווקא מהמקום הזה לקבל כוח נדרש כדי לחזור למציאות שבחוץ.

ובתוך כל זה, הדבר המיוחד, החזק ביותר שקרה שם, היה הגיוון הגדול. השותפות לגורל של כל הנוכחות, החברות הגדולה והאימוץ מלב אל לב שרק הן, או בעצם רק אנחנו, אחת אל אחותה, יכולנו לתת ולקבל באותו הערב.

אני עדיין מתבוננת בתמונות ובסרטונים משם. מחפשת עוד ניצוץ בעוד זוג עיניים, עוד יד מושטת לחברתה, עוד חיוך, עוד ריקוד, צחוק בפה מלא, חיבוק. חיבוק עם דמעה, חיבוק מייבב בבכי. מחפשת את כל אלו ומתמלאת שמחה. באמת שמחה שהייתה.

יש לי זכות לבנות גשר למעגל הכוח הזה, שיבנה בהן עוד עוצמות, וכוח להמשיך לגדול בין הסדקים של החיים. מעגל כוח שבונה גם בנו, עם ישראל כולו, קומה. קומה מבטון קשיח במיוחד שאנחנו עומדים עליה, רוקדים עליה בגאווה, ובאמת־באמת, למרות כל הכאב והמוות הזה – חיים.