מדוע אין קוראים הלל בפורים? לכאורה, אין נס גדול יותר: סכנת השמדה הפכה, בתהליך "טבעי", ליום גאולה וניצחון. בחנוכה, זכינו להציל את רוחנו. במצרים, זכינו להשיג את חירותנו. אבל בפורים – הצלנו את גופנו ממש. מדוע שלא נקרא את ההלל?
השאלה עולה כבר בגמרא. רב נחמן מסביר שקריאת המגילה היא קריאת ההלל. רבא חולק עליו לחלוטין: "רבא אמר: בשלמא התם 'הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה. אלא הכא, 'הללו עבדי ה" ולא עבדי אחשוורוש? אכתי עבדי אחשוורוש אנן". לפי רבא, אכן, הייתה הצלה פיזית, אולם לא היה שינוי במצב הלאומי. במצב הלאומי של עם ישראל לא הייתה גאולה, ולכן לא אומרים את ההלל.
יתרה מכך – נראה שהיהודים רק העמיקו את אחיזתם באימפריה הפרסית בשל מעשה המגילה: בסוף המגילה מרדכי מונה למשנה למלך במקום המן. משנה – כלומר, אחשוורוש עדיין מלך. לכל אורך המגילה – מתחילת הסכנה ועד ההצלה – אחשוורוש הוא המלך. הוא חותם על צו ההשמדה, ואחר כך מתיר ליהודים לעמוד על נפשם. לעיתים המן עומד לידו ומבקש להשמיד את כל היהודים מזקן ועד טף. לעיתים עומדת לידו אסתר המתחננת על עמה. אבל בכל מקרה אחשוורוש הוא שמחליט.
המצב בסוף המגילה מזכיר את סיפור יוסף ואת סיום ספר בראשית: יוסף ואחיו חיים במצרים, משגשגים תחת שלטונו של פרעה המיטיב. השלטון זר, הארץ נוכרית, אך אין מה לדאוג – יש ליהודים קשרים בחלונות הגבוהים. יוסף אחינו הוא המשנה למלך! קצת שוחד פה, קריצת עין שם, והמצב תחת הפריץ נסבל.
עד שלא. עד שקם פרעה אשר לא ידע את יוסף. אין עוד קשרים. אין עוד שוחד. חמור מכך – שונא היהודים עכשיו צמוד לשלטון, והוא מכניס כסף לגנזי המלך כדי להשמיד את כל היהודים.
המן לא הצליח. היו אחרים שהצליחו יותר.
פורים חד-פעמי
דבריו של רבא הם ביקורת עמוקה ורלוונטית מאוד לימים אלה. הצלת החיים כשלעצמם אינה סיבה לקרוא את ההלל. הנס שקרה ליהודים בימי אחשוורוש לא שינה את מצבם. הוא הציל את גווייתם ותו לא. בחנוכה, נס פך השמן היה חלק מן הנס הגדול יותר של חירות לאומית והקמה מחדש של מלכות ישראל. ביציאת מצרים זכינו בחירותנו ובתורתנו. בפורים היינו נתונים תחת ידו של אחשוורוש – ונותרנו תחת אחשוורוש.
רבים שמחים בכניסתו של טראמפ לבית הלבן. אין ספק שיש על מה לשמוח. אבל צריך להיזהר. בבית הלבן יושב, בסופו של יום, אחשוורוש. אין לו המן – תודה לאל – אך זה יכול להשתנות. ובכל מקרה, אותו אחשוורוש ידידותי יוחלף במלך אחר, אם בעוד ארבע שנים או בעוד שמונה. ומה אז?
השאלה שצריכה להישאל בירושלים היום אינה "כיצד להגדיל את חשיבותה של ישראל" בעיני ארה"ב. היא אינה צריכה להיות "מה טראמפ יכול לעשות בשבילנו". זאת השאלה של אסתר ומרדכי, הנתונים תחת עול מלכות פרס. זאת ההתחכמות של יוסף תחת פרעה.
השאלה היחידה שצריכה להישאל היום היא כיצד להגדיל את עוצמתה ועצמאותה של ישראל. באמצעות חיזוק התעשייה הביטחונית וצמצום התלות בסיוע אמריקני. באמצעות אינטגרציה אזורית ודיפלומטיה ישירה בינינו למדינות האזור. איך אנחנו יכולים לפעול נגד איראן, נגד חיזבאללה, נגד האיומים האחרים במרחב – ללא עזרה של ארה"ב, ואפילו תחת לחץ אמריקני?
ולחשוב על כל זה דווקא תחת ממשל טראמפ. משום שממשל טראמפ מעוניין בבעלי ברית בעלי יכולת. הוא מעוניין להקטין את המחויבות הצבאית האמריקנית. הנס הגדול הוא ממשל אמריקני שאולי רואה בהקטנת המנופים עלינו דבר חיובי. את זה אנו צריכים לנצל. עלינו לשאול כיצד בסוף ארבע השנים של טראמפ, ישראל תעמוד חזקה יותר ותלויה פחות בידידתנו הגדולה מעבר לים. כי פורים קורה רק פעם בשנה.
