"אוניברסיטת קולומביה לוקחת את הקיצוץ הממשלתי ברצינות רבה, והיא יכולה ותמשיך לנקוט צעדים רציניים כדי להילחם באנטישמיות בקמפוס שלנו", כך אמרה השבוע קתרינה ארמסטרונג, הנשיאה הזמנית של האוניברסיטה, בתגובה על קיצוץ 400 מיליון דולר במענקים וחוזים לאוניברסיטה מצד ממשל טראמפ. סיבת הקיצוץ היא האנטישמיות שחוגגת בקמפוס, שמהווה עבירה על חוקי אי־אפליה אמריקניים.
"מאז 7 באוקטובר", הכריזה שרת החינוך לינדה מקמהן, "סטודנטים יהודים נתקלו באלימות בלתי פוסקת, איומים והצקות אנטישמיות בקמפוסים שלהם – ואלה זכו להתעלמות מצד מי שאמור להגן עליהם… היום אנו מדגימים לקולומביה ולאוניברסיטאות אחרות שלא נסבול יותר את חוסר הפעולה המחריד שלהן".
מעבר להפסקת התמיכה, השבוע עצר הממשל את מחמוד ח'ליל, פעיל אנטי־ישראלי בולט בקולומביה. ח'ליל, אומר הממשל, תומך בחמאס, ארגון טרור מוצהר, וארגן פעולות מחאה לא חוקיות בקמפוס; בכך הוא הפר את תנאי הכניסה שלו לארה"ב וכעת יגורש. העניין הגיע כצפוי לידי בית המשפט, אבל מבחינת הממשל, ח'ליל הוא רק הראשון, ועוד רבים כמותו יגורשו. בממשל החדש גם ליהודים ולתומכי ישראל יש זכויות. חידוש מרענן.
בארה"ב, אם כן, "מהפכת השכל הישר" מתחילה להשיב את החוק, הסדר והצדק. ומה קורה אצלנו? אצלנו מוסדות "השכל העקום" ממשיכים להפגין ריק אינטלקטואלי, במחוות מוסרניות ואנטי־דמוקרטיות של בכירי השירות הציבורי.
האקדמיה הישראלית התייחסה לתומכי הרפורמה כמו שבאקדמיה האמריקנית התייחסו לתומכי ישראל. הם חוו דיכוי ברוטלי
השבוע בישרו לאומה שמונה מתשעת חברי "ועד ראשי האוניברסיטאות" (ור"ה) על "סכנה חסרת תקדים לשלטון החוק במדינת ישראל". מהי ה"סכנה חסרת התקדים"? ובכן, לא העובדה שמדובר בוועד על טהרת הגברים – להם מותר – אלא פיטוריה האפשריים של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה.
"במשטר הדמוקרטי הנוהג בישראל", הם מכריזים בפאתוס פרופסוריאלי, היועמ"שית היא "שומרת הסף החשובה ביותר". היא ובית המשפט מבטיחים שלא נהפוך ל"שלטון דיקטטורי עריץ שבו הממשלה יכולה לעשות כאוות נפשה". פיטוריה הם "פגיעה בשלטון החוק" ש"תביא לפגיעה אנושה בחברה הישראלית, ובכלל זה בכלכלה ובביטחון". לפיכך, הם מאיימים, אם תפוטר היועמ"שית, הם יצאו ל"שביתה אישית", יפגינו ויקראו לאחרים להצטרף. ראו עשרה מראשי המכללות כי טוב, וכתבו מכתב משלהם, מביך אפילו יותר באי־ההבנה שהוא מפגין בדמוקרטיה, והוסיפו איום: "נצא למאבק אזרחי ציבורי מקיף".
שר החינוך יואב קיש הגיב על המכתבים. החותמים "מועלים בתפקידם ומשתמשים בתפקידם לצרכים פוליטיים", צייץ. "לא ניתן להם להפוך את הקמפוסים לכלי פוליטי זול". קיש אף ציין שהיועמ"שית "לעומתית לממשלה ובולמת את עבודתה", ועדיף שתתפטר.
מילים כדורבנות. ואכן, קיש התגלה בממשלה הזו כאיש של מילים; במעשים הוא קצת פחות בולט. הוא מזכיר את "האביר רובין" מהסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש", שהוא עז רוח כדבעי, מלא עזוז ורוח קרב, עד שהוא נתקל בסכנה כלשהי, ואז הוא "בורח בגבורה", "נמלט באומץ" ו"משתפן באבירות". קיש מתקפל סדרתית מול לחצים בירוקרטיים מצד הפקידות. בשמאל נהנים מאוד מכהונתו, שהיא עבורם הטוב שבכל העולמות: גם הם חובטים בו להנאתם, וגם הוא נכנע לתועלתם.
תחת כהונת קיש שקעה האקדמיה לשפל השפלים בתולדותיה. ואין הכוונה כאן להפקרות הניהול העצמי, החובות, האפליה המתקנת שהורסת אותה מבפנים, או הנטיות האנטי־ציוניות – סוגיות שבכולן נכנע קיש בלי קרב משמעותי. אף לא להחלטותיו השערורייתיות בסוגיות כמו האוניברסיטה בתל־חי, או חוסר יכולתו למנות אנשים לתפקידי מפתח (גילוי נאות: הוא ביקש למנות גם אותי למועצת הספרייה הלאומית, הסכמתי, אך הוא נכשל).
הכוונה המרכזית היא להתרחשויות המחפירות באקדמיה שהתחוללו בתקופת הרפורמה, שבהן סטודנטים לאומיים ומעט המרצים הימניים שצידדו ברפורמה עברו רדיפה, נידוי, השמצה, פגיעה וביזוי. האקדמיה הישראלית התייחסה לתומכי הרפורמה כמו שבאקדמיה האמריקנית התייחסו לתומכי ישראל. הם חוו מפעל ברוטלי של השתקה, סילוק ודיכוי "נאור".
סזון אקדמי שטף את הפקולטות – לא מוסרי, לא אתי ולא חוקי – אבל שר החינוך לא עשה דבר. הוא נתן לשמאל לרמוס, להשפיל ולפגוע במיעוט הימני בין כותלי המוסדות שבאחריותו. סטודנטים רבים חוו מצוקה אמיתית, ומרצים דיווחו שמעולם לא נתקלו באיבה והחרמה ברמות כאלו. קריירות צעירות נגדעו בהשפלות פומביות, וקורות חיים נכתבו בבהילות מחדש, להעלים כל זיקה לימין. אנוסי הדמוקרטיה הופקרו לעריצי ור"ה והקומיסרים המקומיים באוניברסיטאות. לא היה להם שר חינוך שיגן עליהם; או שאולי בעצם הוא צייץ משהו, קשה לזכור.
רדיפת הימין הזו לא באה בהפתעה. אנו עוסקים, בל נשכח, במדעי רוח וחברה שהפכו, אינטלקטואלית, למשהו שבין פארסה לפראבדה. להלן דוגמה. בעבר פרסמתי כאן על תובנותיה של ד"ר גייל טלשיר בסוגיית ה"דמוקרטיה", שלפיהן הכוחות המזוינים של מדינה צריכים להיות "עצמאיים", וכפיפותם לדרג הנבחר היא ביטוי למשטר אוטוריטרי.
הטענה המופרכת הזו סותרת, כפי שמבינים כולם, את כלל הספרות המקצועית, התיאורטית והאמפירית. אבל בפוליטרוקיה האקדמית מפיצים, מהללים וממרקים את השקר, כדי שינצנץ כאמת. לפיכך, "האגודה הישראלית למדע המדינה" העניקה כעת פרס לטלשיר על תובנותיה המאלפות ומאבקה החברתי, ואף ציטטו אותה מדווחת בגאווה על משימתה האינטלקטואלית: "הסיפור שמעניין אותי הוא איך אתה מייצר, תוך שימוש במחקר מדעי־מקצועי, שינוי חברתי". זה כלל יסוד: מי שקורא לדמוקרטיה "דיקטטורה", כטלשיר וור"ה, לא יהסס להתנהל כדיקטטור כשיוכל, כפי שחוו הסטודנטים הלאומיים.
נשוב לוועד ראשי האוניברסיטאות. לכאורה, לא אמור להיות קשר בין ור"ה ליועמ"ש כלשהו. באקדמיה אמורים, בתיאוריה, לבקר לא רק את הפוליטיקאים, אלא גם את בתי המשפט, הפרקליטות, היועמ"שים – ובוודאי את בהרב־מיארה, שהתנהלותה חורגת מנורמות בסיסיות ומהחוק. מדוע, אם כן, הם מתייצבים לצידה?
התשובה היא שמודגמת לפנינו תודעה ואינטרסים מעמדיים מובהקים. בכירי השירות הציבורי, האצולה המיוחסת החדשה, נלחמים זה למען זה. המוסדות שהם מנהלים קרסו, אינטלקטואלית ומעשית, ולכן הם מאחדים כוחות כדי להגן על כישלונם מתוצאותיו. היום חברי ור"ה מגינים על היועמ"שית, ואם וכאשר יבוא שר חינוך רציני, שירצה להשיב הגינות ואמת לאקדמיה הישראלית – כמו בארה"ב – יגיע תורה להתייצב לצידם, ולמנוע מהממשלה הנבחרת לחולל רפורמה, שתנסה לתקן משהו מהחורבן האקדמי, המקצועי והמוסרי, שהם מחוללים.
