למדינת ישראל לקח זמן לגלות שאדם בוהלר, שליחו המיוחד של הנשיא טראמפ לענייני חטופים, מנהל שיחות ישירות עם חמאס. קצת משונה בהתחשב בעובדה שהמטוס שלקח אותו לדוחא בירת קטאר, למפגשים עם בכיר חמאס ח'ליל אל־חיה, חונה דרך קבע בנתב"ג. עוד יותר מוזר בהתחשב בעובדה שהבעלים של המטוס הוא המיליארדר הפלסטיני־אמריקני בשאר אל־מסרי, המקורב לממשל טראמפ. ועוד יותר מוזר משום שבין יעדי הטיסה של המטוס בזמן האחרון היו גם בגדד וקינשאסה, בירת קונגו.
מתברר, כפי שחשף בן כספית במעריב, שהמטוס הפך לסוג של מונית מעופפת בעבור השליח בוהלר. הבעלים, בשאר אל־מסרי, מצטרף אליו לעיתים. מסרי, יליד שכם, הוא אחיינו של מוניב אל־מסרי, הבעלים של חברת התקשורת הפלסטינית "פלטל", המתגורר בווילה בסגנון איטלקי בראש הר גריזים. הוא בשר מבשרה של אצולת הממון הפלסטינית, ומקורב לאבו־מאזן. אחת ההשערות המובילות היא שמסרי נמנה עם המועמדים של ממשל טראמפ להיות הראיס, מי שבבוא היום יקים את הריביירה של עזה על פי חזון הנביא, סליחה, הנשיא טראמפ.
המשמעות של הודנה ידועה לכל ישראלי: פסק זמן מלחימה שנועד להתארגנות מחדש לקראת היום שאחרי. ולא במשמעות שממשל ארה"ב מייחס לביטוי הזה, אלא במונחים של ג'יהאד
בינתיים, כאמור, מסרי מספק שירותי טיסה במסגרת עסקות החטופים. דוחא כבר אמרנו, גם בגדד. האם גם לשם הגיע בוהלר במונית המעופפת, בניסיון לפעול לשחרורה של אליזבת צורקוב? שאלה טובה. שאלה טובה עוד יותר היא מה יצא בינתיים מכל הפעילות הזו. לכאורה, לפי שעה, לא יותר מדי. מרגע שנחשפו המפגשים של בוהלר עם ח'ליל אל־חיה, שליחו של טראמפ עבר תהליך של הליכה לקנוסה. בעקבות העצבנות הישראלית הגיע מוושינגטון המסר שהמפגשים הישירים עם חמאס היו אירוע חד־פעמי. שר החוץ מרקו רוביו אמר זאת בקולו. האם זה באמת כל הסיפור?
היינו בסרט הזה
ממה שאנחנו יודעים, או חושבים שיודעים, על השיחות בין בוהלר לח'ליל אל־חיה, עולה התמונה הבאה: חמאס מסכים להודנה של 5־10 שנים. בזמן הזה ייכנס לעזה, בהסכמת חמאס, כוח בינלאומי שיכלול מדינות ערביות כמו סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים. ארגון חמאס יעבור תהליך של התפרקות מנשקו והפיכה למפלגה פוליטית. כלומר, תערובת משונה של הסכם דייטון לסיום המלחמה בבוסניה, הסכם "יום שישי הטוב" עם השין־פיין לסיום הסכסוך בצפון אירלנד, וקמצוץ של אוסלו. אם הפורמט הזה אכן משקף את מה שהתרחש בין בוהלר לאל־חיה, המשמעות היא לכאורה פירוק חמאס מנשקו ועסקה לשחרור החטופים. מה שמותיר לחמאס את האופציה להישאר בעזה ככוח שלטוני. ואולם, המשמעות של הודנה ידועה היטב לכל ישראלי: פסק זמן מלחימה, שנועד להחלמה והתארגנות מחדש לקראת היום שאחרי. ולא במשמעות שהממשל האמריקני מייחס לביטוי הזה, אלא במונחים של ג'יהאד.
אם נסתכל אחורה, אל העבר הלא מאוד רחוק, נראה שחמאס כבר הציע הודנה לעשר שנים. בקיץ 2004 העלו מנהיגי חמאס אחמד יאסין ועבד אל־עזיז רנתיסי הצעה להודנה של עשר שנים, בתמורה לנסיגה ישראלית משטחי 67' והקמת מדינה פלסטינית. בהמשך הגיעו התהדייה, ההתנתקות ועידן הרקטות והמנהרות.
אדם בוהלר הוא אדם מבריק. ההתמחות שלו התרחשה אמנם בעיקר בתעשיית הבריאות האמריקנית. הוא מחובר לג'ארד קושנר עוד מנעוריו. וכאשר טראמפ הסביר את הסיבות לבחירתו לשליח מיוחד לשחרור חטופים, הוא אמר ש"בוהלר ניהל משא ומתן עם כמה מהאנשים הקשוחים בעולם, כולל טליבאן".
אבל האמת היא שלמפגשים שלו עם הטליבאן לא היה קשר לחטופים. בוהלר עמד אז בראש הסוכנות האמריקנית לפיתוח פיננסי. מטרת פגישותיו עם הטליבאן הייתה פיתוח אסטרטגיות כלכליות לשיקום וצמיחה של אפגניסטן במסגרת שיחות השלום. מה שכנראה מצא חן בעיני טראמפ אז ב־2020, היה אמירתו של בוהלר ש"הטליבאן הם נושאים ונותנים מוכשרים, אך מגיבים בעיקר להפגנת עוצמה ולמחיר הכבד של נשיאה בתוצאות". אם זה מה שטראמפ חושב עכשיו גם על חמאס, ברור מדוע בוהלר נפגש פנים אל פנים עם ח'ליל אל־חיה. אבל ממש לא ברור מדוע הרגיש צורך לומר שהם "בחורים נחמדים" ו"אין להם קרניים".
בשורה התחתונה, בוהלר מגלם את האג'נדה של טראמפ: שימוש בהשקעות כלכליות למימוש מדיניות החוץ האמריקנית, ולהפך. זה מה שעובר כחוט השני בכל מה שטראמפ עושה. מהסכם המינרלים הנדירים עם אוקראינה, עבור ב"ריביירה של עזה", וכלה בחזון המסדרון הכלכלי מהודו לסעודיה. וכדי שזה יקרה, ישראל צריכה להגיד כן לתוכנית טראמפ לעזה, שתביא עימה את הנורמליזציה עם סעודיה ותפתח את הדרך להודו. על הדרך יתרחש פאקס אמריקנה עם פוטין, ויגיעו מלוא החופן מינרלים נדירים מאוקראינה לתעשיית ההייטק בארה"ב.
לעת עתה נראה שהסכם בוהלר־אל־חיה הוכנס עמוק למקפיא. אבל איש לא ייפול מהכיסא אם בהמשך הוא ישוב ויצוץ על פני השטח בפורמט כזה או אחר. אגב, תוך כדי ההתעסקות עם בוהלר וחמאס, צף השבוע מתהום הנשייה זיכרון רחוק: ביקור של נשיא המדינה שמעון פרס בכנס כלכלי בינלאומי בירדן. זה קרה באביב של שנת 2013. פרס נפגש אז עם המלך עבדאללה ועם שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, בניסיון לקרוא לאבו־מאזן לשוב לשולחן המו"מ. לקראת הנסיעה נפגש פרס עם ראש הממשלה נתניהו וקיבל ממנו עדכונים ביטחוניים ומדיניים. במהלך הכנס הושקה יוזמת שלום חדשה של 300 אנשי עסקים ישראלים ופלסטינים, בהובלת איש העסקים יוסי ורדי ואיש העסקים הפלסטיני מוניב אל־מסרי, דודו של בשאר אל־מסרי, המיליארדר הפלסטיני שיום אחד אולי יהיה האיש של טראמפ בעזה.
עייפים ממלחמות
אבל עם כל הכבוד, אדם בוהלר אינו הפתעת השבוע היחידה. הפתעה גדולה הרבה יותר סיפק שחקן אמריקני אחר: ראש פיקוד המרכז של צבא ארה"ב, הגנרל מייקל קורילה. בישראל הוא מוכר לרבים מתקופת המלחמה, כאיש שנוחת בישראל כל אימת שמתרגש עלינו סבב דרמטי כמו מתקפת טילים איראנית, או מתבצעת תקיפה ישראלית באיראן. בקיצור, בכל פעם שהוא בשטח, סימן שמשהו מתבשל.
מי שעוקב גם אחרי הסבבים של הגנרל קורילה בסוריה לא היה צריך להיות מופתע מהידיעה הדרמטית שפורסמה השבוע על ההסכמים שחתם נשיא סוריה עם מיעוטים בארצו. אחמד א־שרע ומפקד הכוחות הכורדיים בצפון־מזרח סוריה, הגנרל מזלום עבדי, חתמו על הסכם הפסקת אש ועל סדרת הסכמות לשילובם של הכורדים במוסדות המדינה, כולל בצבא סוריה. במסמך שפורסם נכתב כי "החברה הכורדית היא חברה ילידית, והמדינה הסורית מבטיחה את זכותה לאזרחות ואת כל זכויותיה החוקתיות". על פי עיקרי ההסכם, "כל המוסדות האזרחיים והצבאיים בצפון־מזרח סוריה ישולבו בניהול המדינה הסורית". המילים צפון־מזרח סוריה מכוונות לשטח ענקי שמתפקד יותר מעשור כאוטונומיה כורדית, ופועל בה כוח צבאי בראשותו של הגנרל עבדי, הנהנה מתמיכה וחסות אמריקניות.
הקשר הכורדי־אמריקני נוצר לאחר שהכורדים בסוריה היו ראש החץ שעזר לאמריקנים להביס את דאעש ולפרק את ארגון המדינה האסלאמית שהשתלט על חלקים נרחבים בעיראק ובסוריה. בשנים האחרונות ניהלו הכורדים בעבור האמריקנים מערך נרחב של בתי כלא שמוחזקים בהם מחבלים ג'יהאדיסטים, ומחנות שבהם יושבים בני משפחות של אותם ג'יהאדיסטים, שהגיעו מ־40 מדינות. סוג של פצצה מתקתקת, שהכורדים השגיחו עליה בזמן שנלחמו על הישרדות האוטונומיה שלהם מול המתקפות הבלתי פוסקות של צבא טורקיה. בכך עשו הכורדים שירות לא רק עבור עצמם ועבור האמריקנים, אלא עבור הקהילה הבינלאומית כולה. כל זה לא קירב אותם כהוא זה לשאיפתם למדינה כורדית עצמאית, בעיקר בגלל התנגדותה של טורקיה.
ההסכם מייצר הרבה מאוד שאלות. למשל, מה יקרה כעת עם קרוב ל־11 אלף ג'יהאדיסטים באותם בתי כלא? מי ישמור עליהם? האם בתי הכלא יעברו לידי אנשיו של הג'יהאדיסט לשעבר אחמד א־שרע, או שהכורדים ימשיכו לנהל אותם? האם הכוח האמריקני היושב בסוריה ומונה כ־2,000 חיילים יישאר בשטח? הנשיא טראמפ היה ברור מאוד כשאמר שהוא רוצה להוציא את הכוחות האמריקניים מסוריה ומעיראק. מה יקרה כעת לצבא הכורדי, שנבנה בעזרת ציוד ועזרה אמריקנית – האם הוא יישאר בידי הכורדים או יעבור חלקית לידי דמשק? במקרה קיצון עלולה להיווצר סצנה שתזכיר את הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן. בהסכם שהתפרסם עד כה אין ירידה לפרטים, ובכל מקרה מדובר בתהליך שיימשך על פני חודשים ארוכים, וכל שלב תלוי בקודם לו.
השאלה היא מה ההיגיון הבסיסי בהסכם הזה, ומדוע הוא התקבל בסך הכול בשמחה על ידי הכורדים. ובכן, התשובה פשוטה. הכורדים עייפים ממלחמות, וההסכם הזה מכיר לראשונה בזכויות הבסיסיות שלהם כאזרחים סורים מן המניין, וגם מאפשר לכאורה חזרה לאדמותיהם, שמהן הוגלו בעקבות תקיפות צבאיות של טורקיה. כוחותיו של ארדואן ניסו ליישב אזורים מסוימים שנעזבו מכורדים בערבים, טורקים ואפילו פלסטינים, הכול כדי להרחיק את הסכנה הכורדית מהגבול המשותף בין טורקיה לסוריה.
מה שמחזיר אותנו לגנרל מייקל קורילה. יום לפני חתימת ההסכם נפגש הגנרל עם מפקד הצבא הכורדי עבדי. לכאורה עוד פגישה שגרתית בסדרה של פגישות בחודשים האחרונים, שבהן דנו השניים בעניינים שוטפים. אולם כעת ברור שבשבועות האחרונים נכללו בהן גם דיונים על ההסכם שהלך והתגבש. וכפי שזה נראה כרגע, הגנרל קורילה הוא לא רק הארכיטקט של ההסכם אלא גם מי שעל פי מקורות שונים סיפק את המטוס שהביא את עבדי לדמשק לחתום על ההסכם.
מה שעומד כנראה מאחורי העמדה האמריקנית שייצג קורילה הוא ההבנה שנשיא טורקיה ארדואן נחוש לפעול בכל הכוח מול הכורדים בסוריה. הטורקים הם המנטורים של אחמד א־שרע. הם אימנו ומימנו את ארגונו תחריר א־שאם ואת המיליציות האסלאמיסטיות האחרות שהצעידו אותו כל הדרך לדמשק. הם סיפקו לו חיפוי אווירי וצי של רחפנים שהביס את שאריות צבאו של בשאר אל־אסד. ומאז שתפס את השלטון ממשיכים הטורקים להפציץ את הכורדים, כולל את סכר תשרין, שאם יקרוס עלול להיגרם אסון אדיר. הם נעזרים במיליציות טורקמניות, ולא נראה שיש בדעתם להפסיק.
לדברי מקורות כורדיים ואמריקניים, ההסכם שחתמו הכורדים עם א־שרע משאיר את הטורקים מחוץ לתמונה, ואמור להצר במידה רבה את רגליו של ארדואן במתקפות על הכורדים. באנקרה יתקשו מאוד לתקוף את מי שבן חסותם בדמשק חתם עימם זה עתה על הסכם. מה שיחסוך בחודשים הקרובים מהכורדים הרבה דם, יזע ודמעות. עכשיו צריך לראות מה מכל זה יתממש, אם בכלל. לארדואן יש עדיין דרך לחבל בהסכם באמצעות מיליציות הפרוקסי הטורקמניות שלו, שיוכלו להמשיך לזנב בכורדים בלי שהוא ייטול אחריות לכך.
